אני עדיין נמצאת תחת הקסם של בית השינה של ג'ונתן קו. קוראת מחשבות כתבה עליו בזמנו. זה ספר שגורם לי לתחושות מאד ראשוניות. הוא מעורר מחשבה ומאד מגרה מבחינה אינטלקטואלית אבל הוא לא מזניח את הצד הרגשי. הוא מאד נוגע ללב ואני מרגישה קצת שקיבלתי הסתכלות שונה על דברים מסוימים אחרי שקראתי אותו. מעולם לא חשבתי על השינה כעל מצב פגיע . אני אוהבת מאד לישון ומצד שני הייתי רוצה לישון כמה שפחות כדי לחיות כמה שיותר (זה פחות או יותר מה שגרגורי דאדן שואף אליו אבל באיזו צורה !!!)
אני זוכרת שכילדה היה לי מאד קשה עם שעת השינה. כאימא אני מבינה כמה השכבת הילד לישון בשעה מסוימת משרתת את ההורה המשווע לפירורי הזמן שלו לפני ההליכה לישון שהיא לא הרבה יותר מאוחרת משעת השינה של הילד.
אני זוכרת שבגיל חמש הייתה לי דלקת אוזניים והרגשתי שקיבלתי פרס עצום. לקרוא ספר באמצע הלילה כי לא יכולתי לישון מהכאבים.
(זוכרת גם את הספר שקראתי: פייטר של יעל העליון המספר על הכלב שהם אמצו)
ועכשיו אני ליד המחשב כי אני לא באמת רוצה לישון ועכשיו קיבלתי פתאום אוקיינוס זמן רק לעצמי בלי שאלות כמו, האם נולי מצריך לאכול? ומה נעשה עכשיו? (נראה לי שלטוליו קשה עם הזמן שאני מקדישה לבלוג. זה מובן אבל לא תמיד אני מצליחה לאזן)
אני לא יודעת אם זו האימהות או שזה התפתח מוקדם יותר אבל אני שייכת לזן בר המזל של האנשים שיכולים להירדם בכל מקום ואפילו רעידת אדמה לא תעיר אותם אם הם לא ירצו בכך. טוליו הוא ההיפך ממני. בשעות היום אין מה לדבר על שינה כי כל רעש קל יפריע לו. אני מזכירה את זה כי דווקא אצל אומי זה מתואר שונה לגמרי.
כמה קישורים מעניינים על הפרעות שינה:
נרקולפסיה
אינסומניה
הלכתי לישון, לילה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
