אני חושבת שבאיזו שהיא דרך התחברתי לתכנים של יום כיפור בדרכי המיוחדת... כך שלא יצאתי מאוכזבת מעצמי.
קראתי את "אלוהים לא מרשה" של חנוך דאום וחשבתי כמה הייתי שמחה לו הספר היה מופיע כשעברתי את תהליך החזרה בשאלה. הספר מתאר בצורה כנה וכואבת ואמיצה את יחסיו של חנוך דאום עם הממסר הדתי ממנו בא, עם אלוהים ועם כל הרעיון של לחיות אורח חיים של קיום מצוות ואיך אותו אורח חיים מתחבר עם ההפרעה הנפשית שלו (או סי די) .
בניגוד אלי חנוך דאום בחר להשאר במגזר הדתי לחיות עם משפחתו בהתנחלות שלהם ולהתמודד עם האמת הפנימית שלו הקשורה לאורח חיו גם מול החברה.
הקסם בספר הוא שחנוך דאום לא מפחד להשאר עם סימני שאלה. יש בו ענווה רבה והוא כל הזמן מסייג את הבחירות שלו כדבר שטוב לו עצמו ולא כאמת גורפת. אני מאחלת לו שבעקבות בחירתו באורח חיים שהוא שלם איתו הוא יצליח להתמודד עם הפערים שעשויים להווצר גם בתוך משפחתו וגם בתוך החברה בה הוא חי שהוא רואה אותה כמשפחה גדולה.
מבחינה ספרותית יש הרבה חזרתיות בספר ויש בו משהו בוסרי מבחינה סגנונית אבל לא יכולתי לעזוב אותו. אני בטוחה שהספר יעזור להרבה צעירים מתלבטים לסדר את הראש ולהרגיש יותר שלמים עם מה שהם.
בכל מקרה חנוך דאום הוא בהחלא יכול להכנס לרשימת הסופרים שהייתי שותה אתם קפה. יש לו חשיבה רעננה ומפרה. חבל רק שעם כל הכישרון הזה שלו בא כל כך הרבה סבל.
גם אביגיל כתבה על הספר.
הספר עשה לי את יום כיפור למשהו משמעותי וקצת אחר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
