המקום של ג'וליאנה

כשאני מגלה עצבנות במיטה וחוסר יכולת להירדם אני מתייחסת לזה כאל מתנת זמן ענקית. גלישה אינסופית, כתיבה אינסופית ועל הדרך קמה לנולי וחוסכת לטוליו את הקימה שלו...

לאחרונה הגוף שלי ממש לא רוצה לישון. חם לי, קר לי ואז יש רעש נוראי מהחוץ ואז פתאום נורא קר ואז הצלחתי לנמנם ונולי מתעורר בבכי תמרורים. רוצה רק מטרנה ואני קמה ומרגיעה והוא מצליח לבכות בבכי צווחני כזה שלדעתי מעיר את כל השכונה. המטרנה מרגיעה אותו אבל ברגע שהיא נגמרת הוא שוב צורח מתסכול. אני נותנת לו מים וזה בסוף מרגיע אותו לגמרי.

מזל שמחר היום החופשי שלי. שוב שיניתי את הימים ואני כבר משגעת את עצמי אבל אחרי החגים הזה יתן לי קצת סדר בעבודה.

כנראה שיהיה לי קורס בספרנות. משמח אותי מאד ללמוד אפילו אם זה בקטנה. חסרים לי הלימודים מאד וללמוד עם ילד זו תהיה חוויה חדשה. מקווה שגורמים בירוקרטיים לא יערימו עלי בעיות. בינתיים את הבקשה שלי הגשתי.

תגליות בפרדס התפוזים:

בינתיים גיליתי כמה בלוגים מרתקים דוקא בתפוז. אני לא נוטה לגלוש שם בגלל שחייבים להיות רשומים שם כדי להגיב ואני לא זוכרת את הכינוי שלי שם. זה נורא מסרבל ופוגע בספונטניות שבתגובה.

את הבלוג של בתיה הכרתי די מזמן. לא הייתי מנויה אליו וקצת שכחתי ממנו. היא מגדירה את עצמה כך:

"והפעם, האמת וכל האמת על חייה של עקרת בית מתוסכלת שמעדיפה להיות כל דבר חוץ מרעיה ואם בישראל. "

אני אוהבת את הכתיבה של בתיה. יש לה הסתכלות צינית מפוכחת על החיים ולא מעט הומור. היא חיה חיי פשרה לא מספקים אבל יש לה חלומות ורצונות ותסכולים והיא מאד מאד אנושית.

בחיפושי אחר הבלוג של בתיה כי התחשק לי במיוחד לקרוא בו הגעתי לשני בלוגים משובבי נפש על משפחות צעירות שהחליטו לצאת למסע משפחתי בדרום אמריקה.

כמובן שכשראיתי דרום אמריקה נדלקו לי העיניים כי הייתי שם והכי כיף לקרוא התרשמות של אדם אחר ממקומות בהם ביקרתי לפני 8 שנים (שיט, אני זקנה בלה). וכשראיתי דרום אמריקה עם ילדים חשבתי שהם מטורפים כמו שאני הייתי רוצה להיות.

אחד הדברים שאני זוכרת ממסעי כצעירה בת 23 שהשאירה חבר טרי בארץ שהופך לימים לטוליו שלה  הוא שכתבתי המון כאחוזת דיבוק. אני חוששת לחשוב מה הייתי עושה בעידן הבלוגים כיום. הייתי גרה בקפה אינטרנט ולא מטיילת בכלל (גם ככה הייתי שולחת המון אימיילים להורי ולטוליו שהיו היחידים שהייתה להם כתובת אימייל מבין מכרי. לשאר הייתי שולחת מכתבים וגלויות. וגם להם למעשה כי זה היה כיף)

אז המטורפים החביבים האלה הם משפחת קינן שהזכירו לי גם מקומות שהייתי בהם ושכחתי ולו בשביל זה מגיע להם חיבוק ענק. והויטבונים. כן יש יותר ממשפחה מטורפת אחת. איזה כיף להם !!!

ותגידו אתם, בלוג ששמו היונים של השכנים שמנות יותר לא עושה לכם חשק לקרוא? אז הפעם זה בלוג המתאר את חוויותיו של זוג צעיר שחי בלונדון.

נו, כיף לטייל בעולם בלי דרכון ובלי להזיז את התחת....

(אבל אין כמו הדבר האמיתי...)