המקום של ג'וליאנה

ההורים שלי המשיכו את מבצע פינוי השאריות של ילדיהם המגודלים וכך הגיע לידי היומן שלי מגיל 14.5.

היום פתחתי בקריאה אחרונה לפני זריקתו המפוארת לפח (יש דברים שרצוי שלא יתגלו לעולם).

יומנה של אנה פרנק זה לא....

והמחשבה שעלתה לי לראש אחרי הקריאה היא: אוי כמה לא הייתי חוזרת לגיל הזה.

ואם צריך לתמצת את השנים ההם בכמה משפטים זה ככה:

קיטורים על בית ספר, סגידה לזמרים/שחקנים/סדרות טלוויזיה (לזכותי ייאמר שבין הנסגדים היו U2 וג'ון לנון כך שלא היה לי טעם נורא קלוקל), האם קיבלתי מכתב מהמתכתבות שלי או לא, אבא/אמא/סבתא גדולה/אחי/אחותי מעצבנים אותי בטירוף. אוי הקסטה שוב נתפסה בטייפ ונקרעה. אוי שוב נכשלתי במבחן, יופי לא היה שיעור חשבון, המורה ל... כלבה/זונה וכו' וכו'... אני תת הישגית, אני רוצה להיות היפית, אני בחיים לא אהיה כמו ההורים שלי, המחזור החודשי הורג אותי...

כיף חיים, לא?

כמה אני שמחה שלא היו אז בלוגים כי אז כולם היו סובלים את הגיגי הטרחניים.