המקום של ג'וליאנה

כשראיתי מה הנושא החם עלו דמעות בעיני. קשה לי נורא לדמיין את עצמי בסיטואציה שקרנית גולדוווסר ואחרות נמצאות בה.

אין לי מילים מספיק טובות ולא בנאליות לתאר את מה שאני חושבת עליה. על המאבק שלה והאמונה הבלתי מתפשרת והאופטימיות והשאיפה לשינוי.

כששמעתי איך הסתננה למסיבת העתונאים והטיחה את מלותיה באחמדינג'ד ממש התחשק לי למחוא לה כפיים.

כן, הציבור שלנו מחבב דמויות טרגיות. והיא נכנסה יפה לנישה הזו. היא אשה אמיצה חכמה ונחושה.

כמובן ההשוואה לתמי ארד היא בלתי נמנעת. אני זוכרת תחושות דומות ביחס אליה אבל גם שבסופו של דבר היא התרחקה מחיבוק הדוב הישראלי. שהפך אותה לסמל והיא  אדם.

כמובן שאני מקווה כמו כולם שהחטופים חיים ושיחזרו למשפחותיהם אבל יש מצב מאד סביר שהם לא.

ואני מקווה שקרנית תצליח לחיות כאדם ולא כסמל. ובעיקר שיתנו לה לחיות, להקים משפחה ולחזור להיות אשה אלמונית יחסית שחיה את חייה.

כל כך מורכב ועצוב. אני לא יכולה לדמיין את מה שהיא עוברת. לחגוג יום נישואים בלי לדעת אם בעלה חי. ולהאבק על התודעה ועל הזכרון של כולנו.

אז אני מודה. אני לא חושבת הרבה על החטופים אבל היום, קרנית אני חושבת עליהם ועליך (וגם על המשפחות האחרות).