לאחרונה אני רואה תוכניות בטלויזיה שגורמות לי בעיקר להרמת גבה. דנה וייס לדוגמא. בסדר, האח הגדול תיאורטית יכול לעקוב אחרינו לכל מקום ולדעת בדיוק מה אנחנו עושים אבל היי, אני לא כזו מעניינת האח הגדול ירדם משעמום כמו שאני עשיתי כשצפיתי בדנה וייס. ולאנשים שמתכסים בנייר כסף כדי שלא יקראו את מחשבותיהם יש שם: קוראים לזה פרנואידים.
והאייטיז והניינטיז לא עברו מזמן? כי איך זה שאני עדיין רואה את יגאל שילון ואת יצפאן ואת רפי גינת ואת הקוליפורמים שלו? ועוד בתוכניות נפרדות. הו האימה. ביצפאן צפינו בשתיקה רועמת כי היה, איך לומר זאת בעדינות לא מצחיק...
(ברור לכם שנרדמנו בהפסקת הפרסומות הראשונה)
מזל שיש עונות חדשות להאוס, עקרות בית נואשות, גיבורים וביג לאב ומה שיפה שבהם אפשר לצפות מתי שמתאים לנו ...
(ואני לא מזכירה ספרים כי ברור שאני קוראת המון)
אז מה קראתי לאחרונה?
קראתי את אלף שמשות זוהרות של חאלד חוסייני והוא היה לדעתי יותר מוצלח מרודף העפיפונים (ברור שמתבקש להשוות בינהם). אמנם הוא נוגע בנושאים המוכרים והטלנובליים משהו (ילדה לא חוקית למשל) אבל התיאורים שלו והשימוש שלו בהרבה מילים באפגנית (פאשטו?) שהפכו את חווית הקריאה למעניינת יותר. וגם העיסוק בנשים ובמצוקותיהן דיבר אלי.
ועכשיו אני קוראת את אחד בספטמבר של יוכי שלח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
