הרבה לפני שהתחלתי לכתוב בלוג הייתי קוראת בלוגים נלהבת. חששתי לפתוח בלוג כי לא האמנתי בצנזורה עצמית ולא רציתי גם לרסן את הכתיבה שלי ויחד עם זאת ידעתי שבלוג הוא לא לעיניך בלבד.
ואז קפצתי למים כי ממש בער בי הצורך לכתוב בלוג והחלטתי שאני לא כותבת בו דברים שיהיה נורא אם יתגלו. רציתי לשמור על איזו אשליה של אנונימיות.
אמא שלי שגם היא ספרנית גילתה מהר מאד את הבלוג והייתה לה ההגינות לספר לי על כך ולבקש את רשותי לקרוא. אני חשבתי שאין לי זכות לעצור אותה בגלל שמדובר במדיום ציבורי. הערכתי מאד את זה שסיפרה לי מיד על כך. כיום היא קוראת גלויה ומגיבה מדי פעם (ובעקבותי גם היא פתחה בלוג).לטוליו האיש שלי סיפרתי על הבלוג והוא לא גילה בו עניין גלוי אבל הוא יודע שאם מתחשק לו מותר לו לקרוא. וכל הבלוג לא הפך לסוד מעיק.
לאט לאט סיפרתי באופן אקטיבי לאנשים על הבלוג והשמיים לא נפלו. אני חושבת שעצם הידיעה שחברים קוראים מרסנת במשהו את הצורך לכתוב על דברים שיזיקו לאחרים.
אני זוכרת פעם אחת שממש צינזרתי את עצמי כי בכלל שלי הוא שכאשר מדובר בחיים של אחרים אין לי זכות לכתוב יותר מדי. זה קשה אבל הוגן.
החלטתי להתיר לעצמי לכתוב בענייני זוגיות כאשר אני יכולה להציד את הסיטואציה באור הוגן ולא להוציא ג'יפה. על מריבות לא אכתוב לעולם.
בעניינים מקצועיים אני משתדלת לא לכתוב דברים שיזיקו לי.
מה שאני רוצה להגיד בעניין הוא שבלוג אינו יומן רשת פרטי וצריך לזכור זאת. אי אפשר להתבטא כמו ביומן כתוב עם כל הרגשות הכי שליליים ומפחידים. אני מעריכה בלוגרים שעושים את זה אבל יש לזה מחיר שלפעמים הוא כבד.
בכל זאת בלוג יכול להיות הרבה מעבר לקמתי צחצחתי שיניים. יש תקופות שהכתיבה שלי מעניינת יותר ויש תקופות שהכתיבה היא בעיני דרך להשאר במסגרת ואז היא יוצאת סתמית יותר.
הבלוג הפך בעיני גם למקום תיעוד יחיד של התפתחותי כאמא והתפתחות הנולי שלנו .
אני לא הייתי מעיזה לבקר בגלוי (ועוד בשמי המלא) מקום שקשור איכשהו למקום העבודה שלי . מצד שני אם הייתי בוס הייתי מתיחסת לבלוג כאל יומן אישי ולא הייתי זוקפת את זה לחובת האדם וודאי שלא הייתי מפטרת אותו. יש בזה משהו ממש מסריח בעיני.
(מצד שני מעולם לא הייתי בוסית ולדעתי גם לא אהיה כי לא קורצתי מחומרים בוסיים)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
