המקום של ג'וליאנה

אני תוהה כמה נזק נפשי אני גורמת לנולי כשאני מאכילה אותו בשתיקה בלי לשים לב לכך.

תפסתי את עצמי היום שקועה במחשבות עד כדי כך שלא שמתי לב שלא דיברתי מילה.

יש בזה משהו ממש מעליב.

אף פעם לא חשבתי על עצמי כשבלולית אולי לא אהבתי את הצד השבלולי שבי והעדפתי לקראות את עצמי כאדם חברותי ולא מסתגר אבל לאחרונה שמתי לב שהמון אנשים מבקשים את חברתי ואני פתאום רואה בזה ערעור של העולם הפנימי שלי.

גם בעבודה תמיד חשבתי שאני אדם שחייב לעבוד עם קהל. בחודשים האחרונים פשוט כמעט לא היה קהל ועכשיו כשהמצב משתנה אני מרגישה תחושה משונה של חוסר נוחות עם כל האנשים האלה סביבי.

אולי קשה לי עם שינוים ומעברים. אולי העונת מעבר הזאת משקפת את המעברים שקיימים אצלי בנפש וגם בחיי החיצוניים.

והיום חשבתי על זה שאני זקוקה לניעור חיצוני כי יש משהו מאד מסוכן בשבלוליות הזאת. מאד קל לגלוש משבלוליות לאפאטיות.

ואני תוהה אם לא השבלוליות הזאת שדווקא גורמת לאנשים לרצות את חברתי.

ואז הגעתי לתובנה : אני מתנהגת ככה כי אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאדם אחד בעולם לא סובל אותי. אני חייבת להיות אהובה על כולם גם במחיר מחיקת עצמי. אני חייבת לחייך לכולם כל הזמן גם כשאני מרגישה חרא. אני חייבת להיות נחמדה גם ובעיקר לאנשים שאני לא סובלת או שיש לי התנגדות פנימית אליהם.  (לא להכנס לפאראנויות יש כאלה שאני נחמדה אליהם כי אני רוצה להיות נחמדה אליהם). אני חייבת להפיץ  אור ואהבה.

מעניין שבחרתי בן זוג שהוא ההפך ממני אם אני האלטר אגו הוא האיד . הוא מסוגלת (למרבה המבוכה שלי) לשדר עוינות לאדם שאין לו כימיה איתו. הוא לא פוחד להכנס לעימותים, הוא לא פוחד לבעוט במוסכמות חברתיות.

(ומצד שני גם הוא ברוב המקרים לא יודע להגיד לא ויש בו נכונות ענקית לעזור מתוך תחושה של חובה גם לאנשים שהוא לא באמת חייב להם)

בחלק מהמקרים זה ממש עלה לי בבריאות. בהתחלה הייתי מנסה לתקן את הדיסהרמוניה שכביכול נוצרה מההתנהגות שלו אבל בסוף למדתי שזה לא תפקידי. אם מישהו נפגע זה לא בגללי.

ועכשיו תוך כדי כתיבה אני מבינה שיש בי צד שנשמשך לקיצוניות השניה שבאה לידי ביטוי בבעלי.

אחד היעדים שלי הוא לשחרר... להיות מחוברת יותר למה שאני מרגישה באותו רגע. לא לחנוק רגשות שלא מוצאים חן בעיני, להתחשב גם באינטרסים שלי...

אבל וואו, זה קשה ברמות מטורפות.