המקום של ג'וליאנה

אני יודעת שסופרים מביאים את עצמם לדמויות שהם יוצרים ולעלילה שהם רוקמים. אני מרגישה שמאז שיש לי בלוג אני לא מסוגלת לכתוב וליצור.

זה פרדוקס כי גם כתיבה בבלוג היא כתיבה ודווקא בלוג יכול להיות במה נהדרת ליוצרים אבל זה לא קורה.

כן, זה לא קורה גם כי אין לי "חדר משלי" כלומר זמן בו אני יכולה להיות לחלוטין מרוכזת רק בכתיבה ולא בשום דבר אחר. אני גם לא מספיק פנויה רגשית לשקוע בעולם אותו אני ויוצרת. ואולי אין לי גם חשק לעבוד.

יש לי חדר משלי. הבלוג הוא סוג של חדר משלי והמציאות מראה שלבלוג אני מוצאת זמן.

ואולי אני לא באמת סופרת או משוררת. במקרה שלי כתיבה היא תחביב ולא מקצוע. יש בי צד שרוצה להפוך את הכתיבה למקצוע ואז יש בי צד אחר שאומר-לא. אולי עדיין לא ואולי לא סופי.

יש בכתיבה שלי הרבה חולשות ואחת מהן היא חוסר הביכולת שלי לקרוא את מה שאני כותבת. אני כותבת ורצה הלאה בלי ביקורת. זה כמו סוג של ג'וגינג מחשבתי כזה. אני חושבת וכותבת ואחר כך די אני כבר במקום אחר אחרי שכתבתי.

חולשה נוספת של הכתיבה שלי היא חוסר היכולת לרתום אותה לדברים שאני צריכה לעשות. פעם זה היה עבודות סמינריוניות ורק המחשבה על לכתוב כי צריך משתקת אותי לגמרי.

יש לי מחשבות על לנצל את כישרון הבליגה שלי שהוא בעיקר מסירות לבלוג וכתיבה מתמשכת בו כדי לפתוח בלוג בעבודה ולרתום את העשיה שלי להתפתחות מקצועית. כרגע זה רק מחשבה אבל המחשבות על כמה זה עלול להרוס לי את חדוות הכתיבה מרתיעות אותי מלעשות את זה. 

כן, עצם הידיעה שצריך לכתוב על נושאים אחרים ולא על עצמי מרתיעה קצת.

ויש  בבלוגוספירה כל כך הרבה כותבים שאני מקנאה בכישרון הכתיבה שלהם וממש חומדת אותו לעצמי. (בלי שמות. חלקם אולי יודעים)