מיומנה של מעשנת פאסיבית או כרוניקה של סיגריות....
המפגש האינטימי הראשון שלי עם סיגריה היה בגיל חמש. בזמני עוד עישנו באוטובוסים (כמה שאני מרגישה ישישה) אבל לא חילקו שם מאפרות -כמה-לא-מתחשב-מצידם... אז מישהו החליט שהיד שלי היא מקום מצויין לאפר עליו.
הפעם השנייה בה ראיתי סיגריה מקרוב הייתה בגיל תשע. היינו בקייטנה ואחי והחבר הבנדיט שלו החליטו שהם מנסים סיגריות ומכיוון שהיינו צריכים לחזור איתו הביתה הוא הכריח אותנו לעשן גם כדי שלא נלשין עליו (אכן טקטיקה מתוחכמת) . אני נהניתי מאד מתחושת החטא הנלווית ומעצם העניין שאני מנסה משהו אסור אבל אני חייבת לציין שממש ממש לא נהניתי מהסיגריה.
(אחותי רימתה ועשתה בכאילו ואני הפתיה באמת עישנתי את הסיגריה)
(ונשאר מזה סיפור שמראה כמה אני לא חננה בעצם.)
באוניברסיטה לא עישנתי אבל למדתי בחוג לתיאטרון וזה אומר שכמעט כל מי שהייתי יושבת לשתות איתו קפה היה מעשן ומכיוון שרציתי בחברתם נאלצתי לספוג את העשן.
לאט לאט החוקים השתנו. כיום רוב האוניברסיטה היא שטח נקי. פחות אנשים מעשנים לידי אם כי ברחוב ובתחנות אוטובוס אני מקבלת לפעמים משב של עשן לפרצוף.
כשהייתי בהיריון הייתי נתקפת זעם קדוש. גם בגלל תחושת האחריות כלפי הנולון בהתהוות וגם בגלל שסבלתי יותר מריחות העשן.
אני חייבת לציין שבתשעים ותשעה מקרים לא הייתי מבקשת לכבות את הסיגריה. אם מדובר בחברים אז זה לא נעים לבקש ולפעמים הם כל כך מכורים שהם ממש מתחננים לפניך שתרשי ואם מדובר באנשים זרים אז את מפחדת שיתנפלו עליך בעיקר פחדתי מכאלה עם חזות ערסית.
אני יודעת שיש כאלה שיאמרו שהחוק פשיסטי ומגביל ונכנס להם לתחום מאד אינטימי בחיים אבל אני מרגישה שהוא נועד להגן על אנשים כמוני שבדרך כלל לא נעים להם לבקש והם מעדיפים להחליף מקום על פני להטריד.
אז מעשנים יקרים שלא יכולים להפסיק: אף אחד לא מנסה לחנך אתכם להפטר מההרגל המגונה שלכם. לכל אחד יש זכות לחטא קטן או להרגל מגונה משלו מצד שני כמו שאני במשך שנים עשיתי מאמץ לשבת שלא בכיוון הרוח או להתרחק ממעשנים, מה דעתכם לצאת להפסקת סיגריה בחוץ? לא נראה לי שזה קורבן כזה גדול.
ובינתיים: קליפ מצחיק שראיתי בבלוג של אילן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
