לאחרונה אני משתדלת לקחת את נולון לגנים ציבוריים. בין היתר בגלל הצורך החזק שלו בחברת תינוקות וילדים אחרים.
אתמול בגינה הציבורית היו שתי אחיות גדולות מנולי שהחליטו לחסום לו את המגלשה. סיטואציה שאני חושבת שהרבה ילדים נתקלו בה. אני הייתי צמודה לנולי כי אני תמיד מרגישה צורך להשגיח שלא יעשה דברים מסוכנים ואני גם עוזרת לו לטפס למגלשה.
ביקשתי מהבנות לאפשר לו לגלוש לפני שאנחנו הולכים והן החליטו לעשות דווקא. סבתא שלהן הייתה מטופלת בעוד תינוק אז היא רק מלמלה משהו על זה שמה שהן עושות זה לא אהבת ישראל. הצדיקות הקטנות לא התיחסו ובסוף הגלשתי אותו בכל זאת אבל בצורה שלא ממש תפגע בהן.לא הרגשתי שלמה עם ההתערבות הזאת אבל מצד שני היה ברור לי שנולי צריך הגנה
נולי בטח שכח מהסיטואציה אבל אני המשכתי לחשוב עליה.
היה ברור לי שנולי צריך ללמוד לא לוותר על זכויותיו ועל המקום שלו בעולם (למעשה התכוונתי אלי אבל כשזה הילד שלך את לומדת להלחם).
ועכשיו אני חושבת על כל שברונות הלב הקטנים שילדים חווים. בריונות של ילדים גדולים מהם, חרמות והמון כאבי לב. וכאב לי כל כך כשחשבתי שהילד שלי עלול ליפול כקרבן למצבים כאלה ושאני לא יודעת איך לחסן אותו. אני כבר רואה בנולי המון עדינות ורגישות וכמה שאני שמחה על כך אני מפחדת, כל כך מפחדת...
וברור לי שאני אלחם כמו לביאה על זכויותיו של הילד שלי אבל אני כל כך לא יודעת להלחם כמו לביאה.
סבתי סיפרה לי על מקרה שקרה לה כילדה. היא ועוד חברה לכיתה מצאו בובה קטנה ורבו עליה. סבתא של סבתי ישר אמרה לה לוותר. אני חושבת שכך גם חינכו אותי ושנים לקח לי קצת להתגבר על הצורך הזה תמיד לפנות את המקום שלי לאדם אחר כדי שיאהבו אותי . וחוסר היכולת לשלם את המחיר שלא כולם יאהבו אותי תמורת מקום משלי וכבוד לצרכים שלי.
הדיסוננס הזה בין איך שגודלתי לבין המציאות מכאיב לי יותר ויותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
