אני לא יכולה להגיד שאני לא מרוצה מהחיים שלי. הייתי משנה בהם דברים, יש לאן להתפתח אבל סה"כ אני חושבת שאני ממוקמת במקום לא רע ע"פ מדדים אובייקטיביים.
במקום בו אני נמצאת יש דברים שאני מרגישה שמתרחקים ממני. שיחה נורמלית וארוכה עם חברה שעוסקת רק בי ובה ולא בשיחה על הילדים ו/או על החיים המשעממים שלנו עכשיו. שיחת נפש עסיסית, זה מה שחסר לי. ולא רק זה. את האוזן הפנויה ואת תשומת הלב ההכרחית. כנראה זה אחד מהמותרות שבחיי הרווקות.
אני שמה לב שכל שיחה בפורום חברתי כוללת את נולי. כששואלים אותי מה נשמע ומה חדש אז אני מספרת עליו כי הוא זה שמשתנה כל הזמן. אני נשארת אותו הדבר.
לפעמים אני מתגעגעת למצב הזה שיש לי כבר כסף משלי ויכולת החלטה מה אני לומדת באוניברסיטה בלי שום צורך לחשוב על עוד גורמים. המצב הזה של לפני הלימודים כשהכול עוד נראה לי זוהר ומבטיח ואני בטוחה שאני אהיה משהו גדול. חוקרת מזהירה בשמי האקדמיה (בשלב הזה לא חשבתי על העצלות והנטיה שלי לדחות דברים לרגע האחרון. שני דברים שבהחלט יכולים להפריד ביני לבין קריירה מזהירה).
פעם רציתי להיות סופרת והאמנתי שאני מסוגלת ושאני מאד מאד מוכשרת ונהניתי לכתוב. מאד נהניתי . היום אני לפעמים יושבת ביאוש מול דף העריכה הריק ופשוט אין לי מה לכתוב. תכתבי על החייםפ שלך, כן אבל החיים שלי שייכים לכל כך הרבה אנשים ודומים לכל כך הרבה חיים אחרים שזה לא יעניין ולא יזיז לאף אחד.
באוניברסיטה הייתי מוקפת בשיחות מעניינות ובאנשים יצירתיים. חלקם אפילו עשו עם זה משהו. למד איתיבקורס מישהו שנהיה סופר (וכבר אז היה לו אף בעננים ואאוטסיידריות מהסוג המעצבן שיש לפעמים לסופרים), אפילו גיליתי בלוגר שלמד איתי ומביים היום והוא גם נשוי למישהי שלמדה איתי תיאטרון וגם היא עוסקת בתחום שלה (אפילו הייתי די מיודדת עם המישהי).
ויש גם כאלה שלא עשו עם היצירתיות שלהם הרבה. הם גרים איפה שהוא בסקלת הבינוניות שלי .אולי מנהלים בלוג אולי לא. אולי עובדים בעבודה מכניסה יחסית ואולי נאבקים להשלים הכנסה. ילד, שניים מקסימום שלושה. כמה חברים שנפגשים איתם בערב שבת במקרה הטוב ובמקרה הרע נפגשים בבריתות.
אני לא מתגעגעת לתחושות שהיו לי פעם של חוסר ודאות ושל תהיה אם אני אמצא אי פעם עבודה נורמלית ואם יהיה לי מקצוע בכלל ואם אני אסיים את התואר סוף סוף ומתי אני אמצא מישהו והאם המישהו הזה הוא הנכון בשבילי והאם יהיו לי בכלל ילדים.וגם לא לכל שברונות הלב האלה שמטריפים את הדעת. אני זוכרת אחד מהם במיוחד.
נחזור לחברות. בקרוב יהיה לנו מפגש משפחתי כמו כל חנוכה בו נפגשת המשפחה המורחבת כולל בני הדודים וצאצאי הדור הבא. כיום כבר קשה למצוא מקום לשבת כי אנחנו מתרבים. בהתחלה בני זוג אחרכך ילד שניים וכך אנחנו הופכים לשבט. אני מתארת לעצמי שזו שמחה גדולה לסבים שלי שרואים בזה הישג שלהם. ומצד שני אף פעם אי אפשר לנהל שיחה מעבר למה נשמע כי לכל ילד יש צרכים וכל מבוגר צריך למצוא לעצמו מקום להניח את עצמו וזה בעצם אתגר בפני עצמו.
בת דודתי הייתה חברה מאד קרובה שלי. היינו מתכתבות ומדברות שיחות של שעות. היום אנחנו לא מחליפות מילה כי לאף אחת אין זמן לטלפן ופה הילד חולה ושם אמבטיה וגם במפגש הזה אין בעצם עם מי לדבר.
וזה קצת צובט.
אני מרגישה שזה אבסורד שאת רוב השיחות שלי אני מנהלת עם מטפלות בגינה הציבורית.
והנה אני נכנסת לפוסט של ג'ולייטה באותו נושא בדיוק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
