המרדף אחרי המוזה שלי נמצא בעיצומו. המוזה שלי מרחפת אי שם בין נולד לרקוד להפסקות הפרסומות האם זו רק אני או שהתוכנית הזאת משתלטת על כל חלקה טובה?. הפורומואים שלה מוצאים אותי מדעתי ופשוט אין שום דרך לפספס אותה אם מדליקים טלוויזיה.
דווקא היו כמה רקדניות שנטיתי להן חיבה מסוימת. נעמה שבהתחלה לא סבלתי אותה בגלל הקול המעצבן התגלתה כרקדנית ממש טובה.
מרעות תמיד התלהבתי כי יש בה משהו מאד מיוחד. גם בגוף ובפנים ובדרך ההבעיה.
ולצביקה יש קלילות מקסימה.
ואפילו תות ונטליה שעיצבנו אותי כל אחת בדרכה הפתיעו בדואט טוב...
תמיד קינאתי ברקדנים אני חושבת שכל חיי הרגשתי שדרך ההבעה הגופנית שלי פשוט חסומה. שפת הגוף שלי מאד סגורה ודווקא כשאני נמצאת עם אנשים עם שפת גוף פתוחה וקלילה אני קולטת את זה עוד יותר ואני נורא חוששת שאני גורמת להם לתחושה לא נוחה.
לרקדנים יש איזו שהיא התנהלות קלילה. מין תחושה כזאת של אחידות. הגוף שלהם זה הם.
אני גורמת לתחושה נעימה בקול שלי הקול שלי נעים לאנשים דווקא כי הוא קול דקיק כזה. יש בו משהו ילדותי ומתנחמד. אני לא סובלת את הקול שלי כי אני מרגישה שהוא לא משקף את האני שהייתי רוצה. ואני עדיין זוכרת שכשהייתי צרודה לא הייתה מאושרת ממני כי זה הוסיף לי מסתוריות מסוימת שתמיד רציתי שתהיה לי (אחרים יגידו שנשמעתי זוועה)
זה שיש פער מסוים בין מה שאני חושבת על עצמי לבין הרושם שמקבלים ממני זה ברור לי אבל אני מרגישה שמאד קשה לי לגשר על הפער הזה. .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
