אני משווה כל בוקר לנחיתה קשה על האדמה. קשה לי מאד עם הבקרים האלה. אני לא טיפוס של בוקר ואני עדיין ישנה אפילו הכתיבה הזאת של הפוסט קשה לי. האצבעות שלי על המקלדת נוקשות עדיין וממש ממש קר לי.
לפחות במודיעין הקור לא נשכני כמו הקור הירושלמי. אבל מה אני מדברת. כל יום שמש חורפי הוא בונוס בשבילי.
אבל הבוקר עדיין לא פה ולא שם. קור חורפי מקפיא מצד אחד אבל אין את הסופות המשמחות האלהשנעים להסתכל עליהם מהחלון ולפעמים אפילו נעים להיות בחוץ בגשם ולשאוף את האוויר הנקי הזה וכן, קצת לחטוף מים על הראש, מה יש ?אנחנו סוכר?
אז שתיתי כבר את הקפה ונאלצתי לתקשר עם המון אנשים. תקשורת ידידותית כי אני עובדת במקום ידידותי אבל קשה לי לתקשר בבוקר ולפני הקפה בפרט.
לאחרונה טוליו מצחיק אותי מאד ואתמול כשצפינו באודישנים לגריז צחקתי המון. זה די עצוב לראות אנשים שבטוחים שהם מתת האל לעולם הבידור אבל זה גם מצחיק. לפחות הם מנסים. אם אני הייתי מנסה את זה על הבמה התוצאות היו עגומות מאד. כבר בא לי לבכות על עצמי כשאני מדמיינת את המבטים המתפלצים של השופטים.
כנראה שיש סיבה למה אני לא שחקנית /זמרת/סלב/ האופנוע של דני זוקו.
ובכלל, למה גריז? לא עשו שום דבר מאז?
אבל כן אנחנו צמד די מרושע כשזה קשור לאנשים שחושבים שהם מתת האל וגו'.
אתמול זללתי את "איזון מופלא" של האצ'ווריה הזאת. המנוולת יודעת לבנות גיבורה שפשוט בא לך להיות חברה שלה. היא נהדרת האווה הזאת והיא כל כך מאושרת ומסכנה וחכמה ובעלת מודעות עצמית ויחד עם זאת מלאה פגמים משובבי נפש.
כמה אני אוהבת דמויות עם פגמים. במיוחד כשהפגמים שלה כל כך מתחברים יפה לפגמים שלי.
נורא בא לי לעשות את גריז המחזבל: דני וסנדי שאני אבחר יהיו הכי גרועים מבין הנבחנים והבטן שלי תכאב מצחוק בכל פעם שאני אראה אותם. מגיע לי לצחוק, אני חושבת.