המקום של ג'וליאנה

אני חושבת שבשניה שנכנסתי לאימהות הבנתי שהורות זה למידה לכל החיים. והבנתי גם שצריך להתבונן בהורים אחרים גם כדי ללמוד מה לעשות ומה לא לעשות.

לפעמים אני מרגישה כמו תלמידת שנה א' בתואר ראשון שרצה לספריה וקוראת קדימה את הפריטים בסילבוס רק כי היא רוצה לדעת מה יהיה אחר כך (כן, אני גם אוהבת לפעמים להציץ לסוף של הספר). אני אוהבת לצפות מהצד בתהליכי למידה שעוברים הורים אחרים בתוכניות כמו "סופר נני" . לפעמים מדובר במקרים קיצוניים ולפעמיםבמקרים של הורים שעושים טעויות שרוב הסיכוים שגם אני אעשה.

לאחרונה מלי גרין (שאני קוראת אותה בקביעות) תיארה איך התמודדה עם סיטואציה בה תפסה את בנה גונב מהארנק. הרגשתי שממש החכמתי.וכל כך מקווה שאצליח לפתח כזו תקשורת עם נולי כשיהיה גדול.

(נולי עוד לא גונב מהארנק. הוא מעדיף לגרור את התיק שלי ולהכניס אליו טישוים משומשים וחלקי לגו).

אומי לייסנר הביאה בבלוג שלה קטע מרגש שכתבה ליהיא לפיד שעוסק באותו נושא של הקשבה לילד.

אני רק מקווה שאני לא אהיה כמו צילה שרוני (בסדרת "אל עצמי " של גלילה רון פדר). הפסיכולוגית שהמדף שלה עמוס בספרי פסיכולוגיה אבל כהורה היא עושה את כל הטעויות האפשריות.