קצת מפריעה לי השיטה בישרא הזאת של לדחוף את הפוסטים האחרונים לארכיון כשמגיע חודש חדש.
לא כתבתי ולא הייתי בכלל במחשב כי לא היה לי צורך בזה.
חופשת השלג הייתה ממש במקום. מאד נהנתי מהביחד הזוגי ומאד נהנתי להיות עם נולי בבית. חוץ מזה בת דודתי קפצה לבקר וגיליתי שאני מסוגלת לדבר איתה המון על הורות ולהגיע גם למקומות אחרים. היה נהדר כי מזמן לא הייתה לי הזדמנות לדבר איתה ככה.וצפיתי עם טוליו בפרספוליס ובסרט צ'ילני לייטון (שפחות אהבתי)
קראתי את איש איטי של קוטזי ולהפתעתי הרבה נהניתי למרות פוטנציאל המרירות הרב הטמון בספר. קוטזי כותב מעניין.
לפני חופשת השלג כתבתי פוסט על אידאליסט צעיר שאני מכירה שמחליט עכשיו על דרך חדשה בחיו שכוללת המון הקרבה עצמית. הפוסט נמחק. במרחק של כמה ימים מאז שסיפר לי על ההחלטה הזאת חשבתי עד כמה זה נדיר למצוא אדם שהאידאליזם שלו כל כך טהור שזה לא מעצבן. יש משהו מאד מעצבן באידאליסטים כי הם תמיד מאירים את הצד הפגום וההססן בך שמעדיף לא לקחת סיכונים ולא להקריב בשם השלווה הבורגנית.
אבל כמו כשכתבתי. באופן יוצא דופן הוא לא מעצבן אותי. הוא בגיל שעדיין אין לו הרבה מה להפסיד ואני כל כך מקווה שהוא יצליח במה שהוא רוצה לעשות כי המטרות שלו כל כך חשובות וכל כך נחוצים אידאליסטים כמוהו.
אבל זה עשה אותי קצת עצובה...אולי כי אני יודעת שאני כבר לא אהיה כזאת.
(אני לא מפרטת יותר כי זה חיים של אדם אחר ואני נאמנה לכללי הבלוג שקבעתי לעצמי שאוסרים עלי לחשוף חיים של אחרים).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
