הימים האחרונים עברו עלי בטירוף מוחלט. סבא שלי החליק על הקרח בזמן השלגושבר רגל. בהתחלה הסבים שלי חשבו שזה נקע והתברר שזה שבר די מסובך. מעבר לדאגה המובנת לסבא שלי (למי שלא יודע הסבים שלי הם כמו הורים שניים בשבילי) הייתי מוטרפת מדאגה מה עושים עם נולי.
אם לנתח לרגע את הרגשות שלי הרגשתי כמו סוג של יתמות ונטישה. המשפחה שלי מאד מגוננת ואיכשהו הצלחתי להמנע עד עכשיו ממה שזוגות אחרים עוברים כל הזמן. מציאת מסגרת מתאימה לילד בהתראה אפס בלי להרגיש כאילו שולחים אותו לבית יתומים.
נכון שזה מאד קיצוני אבל התחושות המאד לא רציונליות שלי (כדרכן של תחושות) נובעות מהמקום הזה של ידיעה שיש לך רשת ביטחון רחבה שפרושה מתחתייך אבל מה עושים כשמגלים שגם ברשת יש חורים?
למזלי היה גן שכבר ריחרחתי לגביו ולמזלי היום הוא יום חופשי שלי אז דיברתי עם מנהלת הגן ולקחתי את נולי להתרשמות אישית.
נולי הרגיש טוב שם ע"פ התרשמותי (או שזה מה שרציתי לראות). הגננת הייתה נחמדה ורכה (הצטערתי לשמוע אחר כך מהמנהלת שהיא תוחלף בגננת שלטענת המנהלת טובה יותר אבל אני לא יודעת שום דבר לגבי הכימיה האישית שתהיה לי איתה)
הגן היה מסביר פנים מאד והיו שם הרבה צעצועים שמצאו חן בעיני נולי. הוא גם השתלב עם הילדים וזה לא נראה כאילו אני זורקת אותו לג'ונגל אכזר אלא מפגש עם עוד כמה ילדים חמודים בגילו.
הדברים נראו לי קודם הרבה יותר מפחידים ועכשיו הגן הוא אפשרות סבירה ביותר. זה אמנם הוצאה מטורפת שאנחנו לא רגילים אליה אבל היא בלתי נמנעת.
סבתי עדיין חושבת שהיא תוכל לעמוד בטיפול בנולי והיא חרדה אפילו יותר ממני למחשבה שהאוצר שלה ישלח לגן. בינתיים קבענו שאני שולחת את נולי ליום אחד אליה (וגם ההורים שלי יבואו לעזור) ואז נראה. בכל מקרה ברור לי שאני אבוא איתו הרבה לבקר. הקשר שלהם עם נולי כל כך חשוב לנולי ולי וכמובן להם.
אמרתי את זה בעבר: סבים זה יכול להיות דבר נפלא. לפעמים נראה לי שהאהבה שלהם אל נולי אפילו גדולה מהאהבה שלי אליו וזה דבר עצום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
