אני חושבת שככל שהשנים עוברות אני חווה אחרת פיגועים. אני לא פוחדת על עצמי כמו בעבר אבל החרדות שמישהו מבני משפחתי או מחברי ייפגע הופכים להיות משמעותיים יותר.
אתמול שמענו על הפיגוע בזמן אמת וכששומעים על פיגוע במקום שבעבר לא עשו בו פיגועים זה גורם לזעזוע עמוק יותר.
יש לי חברה שגרה כמה בתים משם (ובאמת באו נערים אליהם הביתה שברחו מהמחבל) ולמעשה כמעט כל המשפחה המורחבת שלי הם דתיים ברמה זו או אחרת. חלק מהאנשים שאת רואה בטלוויזיה נראים כמעט כמו משפחה כי גם חלקים גדולים מבני משפחתי מאמינים באותן אמונות,ואפילו נראים כך. ידעתי גם עד כמה זה יזעזע את משפחתי ואת החברות שיש לי שמשתייכות למגזר.
אולי זה לא הוגן להבדיל בין דם לדם וברור שאסור למקבלי ההחלטות לעשות את זה אבל כמו שהפיגוע באוניברסיטה זעזע אותי כי הוא היה במקום מוכר ובמקום מגזרי כי גם סטודנטיים זה סוג של מגזר אז גם כאן זועזעתי.
ומה שמתסכל זה המחשבה האיומה הזאת של היום אתה מחר אני (במובן הכי רחב של המילה).
תחשבו בכמה מקומות יש חורים עצומים באבטחה ולא צריך להיות מייקל סקופילד כדי להכנס לשם עם נשק ולרסס.
וזה לא הוגן שאנחנו חיים ככה זה בלתי נסבל לחיות ככה. זה בלתי נסבל שאנשים סופגים טילים כבר שבע שנים על בסיס יומיומי..
וזה לא הוגן שאתה יודע שהכול שם זה מזל ותזמון ושאין איזה אבא אחראי או ראש ממשלה שיסדר לנו את העניינים. זה לא הוגן להיות במצב שאתה יודע שאנחנו בבוץ כל כך עמוק שרק מזל יכול לעזור ולא התנהלות כזו או אחרת.
וזה לא הוגן שזה גם מכריח אותנו להיות גם אכזריים לפעמים כדי לשרוד.
ומה שהכי מרגיז זה שאתה רואה בעולם אנשים שלא חיים ככה ואתה יודע שזה אפשרי במקום אחר לקבל שלווה.
לפעמים אני חושבת שזה פשוט קלפים גרועים שקיבל מי שנולד ישראלי (לא שהייתי בוחרת להוולד פלסטינית, תמיד יכול להיות יותר גרוע). לחיות ככה או לבחור להגר ולהרגיש איזו תחושת זרות ולשלם מחיר של ריחוק מהמשפחה שלך ומהילדות שלך ודאגה עצומה להם בכל פעם שאתה שומע על אירוע כזה או אחר.
אולי זה דיכוטומי מה שאני כותבת פה. אולי זה לא חייב להיות ככה אבל ככה אני מרגישה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
