המקום של ג'וליאנה

היום שוחחתי עם מנהלת הגן של נולי ועם הגננת . שיחה שדחיתי כי תמיד קשה לי עם דמויות סמכותיות שאומרות מה לעשות וגם כי חשבתי שהכול בסדר...

מתברר שנולי מפתח את כל התכונות הידועות לשמצה במשפחתינו. הוא ילד שקט שקשה לו למצוא את מקומו, הוא לא מסתדר כלכ ך טוב עם הצבעים ועם הפעילויות הקבוצתיות.

השורה התחתונה היא שאנחנו לא בסדר שאנחנו שמים אותו רק ליומיים בשבוע בגן כי אין לו סדר יום קבוע וזה משפיע לרעה בעיקר על תחושת הביטחון העצמי שלו.

אני חייבת לציין שגם הגננת וגם המנהלת נשמעו אמינות ומבינות ואני הרגשתי קצת פאניקה כי הנה אני מחליטה החלטה גורלית על הילד שלי (אמנם כבר היה ברור ששנה הבאה הוא יהיה כל השבוע בגן) והנה אני כנראה עושה טעות ולא שמה לב מספיק והיי, אני אמא גרועה כזאת שנותנת לגן לחנך את הילד שלה ולא מספיק מתעניינת...

נכון שאני מניחה שנסיק מזה מסקנות אופרציונליות שפירושן גם העמקת החורים בכיס שלנו והיערכות מחודשת עם המשפחה כי אני בהחלט רוצה שנולי ימשיך להתראות עם הסבים שלי ושלו ושבתות זה לא אופציה במקרה שלנו.קשה גם להודות בכך שחלק מהעניין הוא שיקול כלכלי.

לסבים שלי בכלל קשה עם כל העניין. הם היו רגילים לראות את נולי המון וזה חתיכת שינוי שהם גם יצטרכו להתמודד איתו מוקדם מהצפוי.

אולי השינוי הזה יהיה טוב לנו וגם בשבילי. אבל תמיד כל כך קשה לי עם שינויים וכל כך קשה לי עם המחשבה שהרבה מהשיקולים שלי אולי הם לא לטובת הילד.

ומה שהכי מרגיז זה שכל הדאגות והחששות ותחושות האשמה הם שלי. טוליו יסכים עם החלטה שלי אבל אני זו שצריכה להחליט ואני זו שמרגישה שהיא החליטה לא נכון. טוליו הרבה פחות מוטרד מזה וטוליו לא צריך לקבל על הראש מהגננת והמנהלת זו אני שצריכה.