שמתי לב לאיזה חוט מקשר בין הכתבות בשבעה ימים: כתבה על נהיה אחרי שיקויים כתחליף לרפואה קונבנציונלית. המהפך שליאת אחירון עשתה מערוץץ הילדים ל... נחשו מה מושב בשרון וחיים אלטרנטיביים ובסוף הדובדבן שבקצפת דנה ספקטור ש (כנראה) לא חיסנה את ביתה נגד חצבת כי טיפת חלב זה מקום נורא ארכאי (היא אלופה בלרדת על עצמה, הבחורה) ואז הפכה לאויב הציבור כשהיה חשד שנדבקה...
הטור של דנה היה חזק והצליח לטלטל אותי מצחוק ומבכי. היא מתיחסת שם לטרנד לא לחסן כסוג של דבר אופנתי שעושים בלי מחשבה אחרי שקוראים כמה מאמרים שהורידו מהאינטרנט ואחר כך עלולים להצטער עליו.
זה הוביל אותי למחשבה. אמנם לי היה ברור אוטומטית שאני אחסן כי הסיכון בלא לחסן נראה לי גדול מדי ואני נחשבת גם לאדם ממסדי שיעדיף לבחור בדרך הקלה והלא שנויה במחלוקת (מודה שלא כל השיקולים שלי טהורים) אבל שמעתי גם על נפגעי חיסונים ועד היום אני תוהה כמה מהחלטות ההורים באמת קובעות. אני מאמינה שלחיסון יש אפקט ציבורי במניעת מגיפות והורים שמרשים לעצמם לא לחסן עושים זאת כי הם סומכים על רוב ההורים שיחסנו.
ומה אתם עשיתם? אני כמובן לא בעמדה שיפוטית כלפי כל בחירה שהיא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
