המקום של ג'וליאנה

כרגע אני חושבת על מחלה כמו על התבוננות בעצמך במראה. בחינה של כל הפגמים ואז עיוות מהיר של הפרצוף. אחר כך את פתאום נראית כל כך יפה במצבך הרגיל.מעולם מצבי הרגיל לא נראה נחשק יותר.

היום נולי כבר פחות או יותר בסדר אבל בגלל שהיה לו חום בלילה הוא שוגר לסבתא. לעומת זאת אני התעוררתי עם כאב אוזניים. כן, המחלה הזאת מהאייטיז שתוקפת ילדי גן מסכנים.

המחשבה המעוותת הראשונה שעלתה לי לראש היא שאני אלך לעבודה ואסחב קצת ובזמני העלק חופשי אני אלך לרופא. למזלי מישהי אחרת בתוכי ניערה אותי ואמרה לי את הולכת לרופא ברגע שהוא פתוח את המרפאה.

אז אם לספור ספירת מלאי:

אני כה מהממת כי בזכות הדימום בלחמית יש לי עין שחציה אדום לגמרי. אולי אדום זה צבע אביבי שמח אבל בעין שלי זה נראה בהחלט מאיים. הנחמה שלי היא שזה לא מורגש ואני נוטה לשכוח כמה אני יפהפיה... שבועיים גג והלחמית שלי תחזור להיות לבנה ויפה.

יש לי קול צרוד וסקסי (not) ואף סתום תדיר. אני מרגישה כאילו אני נמצאת מתחת למים וכבר לא מבדילה בין אף אוזן וגרון. מתחילה להבין למה זו התמחות רפואית אחת.

נחמות קטנות: אני לא מקיאה והעצמות שלי שלמות.

ומה שזה יפה שתמיד אני חוטפת סמוך ליום ההולדת שלי (שלוש פעמים בחיי זה כבר קצת יותר מדי. רוצה יום הולדת בריא...)