נולי נשלח אחר כבוד לגן עם קצת חום (מתחת ל38 מעלות זה לא חום) ועם אקמול (לא עושים להם בדיקת שתן בגן לבדוק איזו אמא מרמה ושולחת ילד עם אקמול לגן, תקנו אותי אם אני טועה) ונולון כרגיל זנח אותי בצד ורץ לשחק עם הגננת החדשה שהוא לא מכיר (כן, שוב גננת חדשה... ) ואני נשארתי בבית כאמא כוננית שאם במקרה לילד יהיה חום אני אוכל ישר לקחת אותו. בכל מקרה זאת היתה שטות לא לנסוע לעבודה אבל הרווחתי יום חופשי לעצמי אז לא הצטערתי יותר מדי...
ומה עשיתי ביום החופשי? הררי כביסות, כלים ואינטרנט... ממש ניצול נפלא של היום.
ואז טוליו יקירי הציע לי שהוא יאסוף את נולי מהגן. היה כל כך חם שהסכמתי מיד ומשם נסענו לסופר.
אתמול נולי החליט שהוריו השמנים צריכים להזיז את התחת ולכן בסופר הוא לא מוכן לשבת בעגלה אלא לרוץ ריצת מרתון אל האבטיחים אותם הוא מכנה קבה (כדור בנולית) ואחר כך הוא רץ למטאטאים (אטאט אטאטא) ולתפוזים. התוצאה היא הורים עם כאבי שרירים ופרצוף מעוך ונולון שמח וטוב לב(לאבטיחים שלום).
לפחות טוליו השתכנע שלאיקאה לא נוסעים עם נולי. יש גבול לכל תעלול.
הצלחנו בדרך לא דרך לקנות לו חולצה לבנה לסדר שבגן ואפילו למדוד לו. הוא כמובן חתיך הורס עם החולצה (שתחזור אלינו כנראה בצבע אחר(אפור עכבר? כתום גואש?) כך שההשערה שלי היא שנצטרך לקנות לו גם חולצה לבנה ליום הזכרון ועוד אחת ליום השואה.. בכלל איך מציינים בפעוטון את יום השואה? נותנים להם עבודות יצירה עם טלאי צהוב?
מה שמזכיר לי, מה עם זר לשבועות?
טוב, חזרה לפינת הצק צק צק... אתמול הכתרתי את עצמי בתואר הכה מקורי אמא רעה. אז נכון שקניתי לנולי חולצה מושקעת (קצת יותר מדי מושקעת לגן אבל גם אותה השגנו בעמל רב, ערב חג ומוכרת ממוטטת מעיפות זה לא שילוב מנצח) אבל מצד שני התעצבנתי על נולי חדשות לבקרים. נבחתי עליו בלי סוף והרגשתי איך עוד שניה מביאים לי את סופר נני שתצליף בי תורת הורות נכונה אז ירדתי על ברכי כדי להיות בגובה העינים עם הגמד (וזה לא פשוט היות וכל מילימטר בגוף שלי צעק מכאבי עיפות) ואמרתי לנולי שאני מצטערת שצעקתי עליו ושאני צריכה ללמד אותו לא לכעוס עליו. נתתי לו נשיקה ואז הוא נשך אותי (עם דם בכתף...).
אז שוב צעקתי והוא בכה קצת אבל כבר הייתי על הברכיים אז ביקשתי שוב סליחה.
תזכירו לי לא לבקש יום חם... החום של מודיעין הורג אותי, החום של ירושלים הורג אותי ואני בכלל לא נהנית מהקיץ.