המקום של ג'וליאנה

אני חושבת שמה שהכי קשה לי בחופשה הזאת היא שכל הזמן צפוף לי בשלישיה הזאת שאני אחת מצלעותיה. אין לי זמן בכלל לג'וליאנה. אין לי זמן לבד.היום השכנים שלי החליטו לעשות מסיבה מה שגרם לנולוני לפלוט יבבה מתוך שינה ומכיוון שאני עכשיו חרדה לו מאד קפצתי מהמיטה וכך קיבלתי זמן ג'וליאנה מן ההפקר.

הבעיה היא שהראש שלי עדיין עסוק ביום הזה. נולוני הצליח להגיע היום ל40 מעלות. המדהים הוא שהוא מצליח להתנהג כרגיל אפילו בחום כזה בלי תופעות של פירכוסים אבל בכל זאת זה היה מלחיץ. הרגשתי כל הזמן צורך לפנות למישהו שיגיד לי מה לעשות.למשל פה אבל זה לא כל כך מרגיע בזמן אמת. פניתי לחבר שלנו שאשתו רופאה והוא אמר לי ללכת לחדר מיון אבל לי זה לא הרגיש נכון אז הוא יעץ לי לדבר עם אשתו. אשתו מאד עודדה אותי אבל אמרה לי ללכת לרופא עוד היום ולא מחר, כפי שתוכנן.

טוב, הלכנו לרופא. לא הרגיל כי הוא לא קיבל היום. הרופא לא האמין לנו שהיה לו 40 מעלות וחשב שהמדחום מקולקל. אמרנו לו שגם הגוף שלו להט כך שאנחנו מאמינים למדחום. הוא עשה משטח ונתן אנטיביוטיקה כי ראה נקודות על אחד השקדים.

מה שהיה מתיש בסיטואציה היה שאני הייתי זו שצריכה לנהל את הענינים. להגיד לטוליו לחפש רופא שכן מקבל היום, להגיד לטוליו להכין אמבטיה ותוך כדי לתת לנולי תרופה ולהרגיע אותו והעיקר, להסתיר את הפחד שלי כי משיהו צריך לשלוט בעניינים. טוליו מבצע דברים מצויין אבל הוא חסר אוריינטציה לחלוטין כשזה מגיע למחלות. כל ההחלטות עלי.

כן, בריאות זה לא הצד החזק שלנו בחודש האחרון. אני פחות מרגישה כמו מכונת ליחה אנושית אבל עכשיו טוליו מתחיל גם כן לפתח כאבי גרון.

קשה לי עם חוסר היכולת לתכנן ולו יציאה אחת קטנה מהבית. אפילו לשבת באיזה מקום נחמד או לנסוע ברכבת לעזריאלי. על לבקר חברים (עם ילדים) אין מה לדבר עם כל המקרובים שאופפים אותנו.

אני צריכה ספר צ'יק ליט למשל זה או כל ספר של מריאן קיז ויש עוד כמה שאני מתבייתת עליהם בחנות הספרים אבל אחר כך שוכחת מקיומם.

שמתי לב שלאחרונה אני בוכה המון מספרים וסרטים. ממש לחיצה קטנה ואני מתחילה להתייפח. התחלתי לצפות ב"מרפאה פרטית" עם אדיסון המהממת מהאנטומיה של גריי ובסדרה הזאת מצאתי את עצמי שופעת דמעות כמים. הכי מרגשות אותי לידות שמסתבכות ומצליחות בסוף.

אפרופו לידות: סוף סוף ראיתי את ג'ונו שמחכה לי חודשים וזה סרט כל כך נפלא וכל כך כיפי ומצחיק בלי טיפת דביקות למרות הפוטנציאל הנוראי שלו ליפול לקלישאות.

שוב אני חוזרת ל "למאטיס יש את השמש בבטן". מדהים שזבה ספר שכבר קראתי אותו ואי יודעת עד כמה החצי השני שלו מתאר סבל מזוקק אבל בכל זאת מצאתי את עצמי מקנאה בגיבורה בחלק הראשון על הזוגיות תאבת החיים שהיא מנהלת עם גבר נשוי ומבוגר ממנה בהרבה מה שאומר כמובן המון סיבוכים אבל כל כך הרבה אהבת חיים.... אוי, אני רוצה כל כך את התיאבון הזה לחיים ואת היצירתיות הרעבה הזאת.

ואפרופו יצירתיות רעבה מישהי כותבת יפה על הבעיה בפיתוח אני כותב שאחר לאני היום יומי שלך שאתה מתאר בבלוג.

"אצל בלוגרים, לא באמת מתפתח אני כותב. האני הרגיל והאני הכותב חד הם. הם נצמדים זה אל זה ,שואבים זה את כוחותיו של זה עד שנגמר החמצן. או שלא. ואז נתקלים בתופעות של אנשים ששבים ומדברים על עצמם ועל חייהם בצורה אובססיבית (וכל מעשה כתיבה הוא למעשה אובססיבי, לפחות במיטבו), מרוקנים זה את זה מכוחות ואנרגיה, כך שלא נותר אלא להסתמך על משוב הקוראים כבלון החמצן היחידי. בלון חמצן או סורגי כלוב. "

הפוסט הזה קצת דכדך אותי , חייבת להגיד. אני לפעמים מרגישה תקיעות מסוימת שנובעת מההתמכרות שלי לכתיבה בבלוג. הבלוג שלי הוא גם מפלט מהחיים הרגילים וגם החיים הרגילים עצמם אבל הוא לא מאפשר לי הסתכלות מעבר. לא ברור לי מה אני עושה עם הידיעה הזאת ועד כמה חשוב לי לפתח את האני היצירתי שלי שלא רואים אותו פה.