הכותרת שרציתי לשים היום היתה דווקא עכשיו טוב. זה היה מין יום כזה שהתחיל טוב ומשמח. יום שכלל פגישה עם הסבים האהובים שלי, נסיעה לספריה האהובה עלי וקריאה ב"שנה ליד הים" של ג'ואן אנדרסון שזה ממש ספר משובב נפש שמשאיר אותי עם חיוך.
תחושה כזאת שהלב נפתח וכולנו מלאים בריאות.
תחושה שנולי באמת בריא ושלם .
ואתמול נולי היה בגן ונהנה עד לב השמים. ראינו אותו מהחלון של הגן משחק עם חיוך ענקי על הפנים ועינים בורקות. אחר כך המנהלת של הגן התקשרה רק כדי לספר לי כמה הילד שלי מקסים ושובה לב וכמה היא נהנתה איתו.בכלל היא פולטת כמויות של מידע למשל למה היא פיטרה את הגננת הקודמת שהיתה ממש מעט זמן וכו'. ברור לי שזה במסגרת "שימור לקוחות" אבל איזו אמא לא נהנית לשמוע כמה הילד שלה נהדר. כמובן הסכמתי אתה בכל לב.
והיום הוא היה אצל הסבים שלי (ושלו) וקיבל המון המון אהבה.
כמה חבל שהיום יום השואה ודווקא היום אני לא מצליחה להיות עצובה באמת כי פשוט לאחר המון המון זמן אני יכולה להגיד שפשוט טוב ונעים לי.
הרבה פעמים נתקלתי בקושי הזה של להסתנכרן עם חגים ומועדים. בפורים אני הרבה פעמים נתקפת בדיכאון (סביב פורים), יום העצמאות לפעמים מהנה אותי ולפעמים מעצבן אותי.
ובכל זאת כמה מילים על יום השואה: בית אנה פרנק חיבר אותי להסטוריה המשפחתית שיש לנו שהיחס שלי היה מאד דואלי אליה בעיקר כי לא הבנתי אותה ואת ההשפעה שיש לה על חיינו בהווה. אבי (הלא ביולוגי) הוסתר בעליית גג. הוא היה קרוב לגיל של נולי .
נו, סוף סוף אני קצת בוכה...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
