אני מרגישה שנכנסתי בקלות למשבצת של ההורה ה"רע". אני זו שמצחצחת בכוח לנולי את השיניים (בכוח כי הוא מתנגד וכי מבחינתי אין מצב לותר לו בעניין). אני זו ששמה את טיפות העינים ואני זו שלוקחת אותו מהגן.
אתמול כשאספתי את נולי היה לי הגהינום בהתגלמותו. כולל ריקודי ברייקדנס על הרצפה, בכי, נזלת ורצון עז מצידי לרוץ בעצמי לכביש כדי שמשאית תדרוס אותי במקום. תוך כדי כך טוליו התקשר אלי כי לא הבין איך זה שאנחנו לא בבית. הוא כבר הגיע ויצא כדי לעזור לי.
אצלו נולי נרגע מיד. וכשהגעתי הביתה פרצתי בעצמי בבכי נוראי. זו הרגשה איומה הדחיה מצד הילד שלך. ברור לי שלא נהגתי נכון ושהורה לא צריך לבקש אישורים מהילד שלו. ברור לי גם שיש כל מיני משתנים מתערבים שמשפיעים על ההתנהגות של הילד אבל הרגשתי שאני כרגיל מקבלת תעודת עניות.
טוליו היה מאד בסדר איתי וניסה לעודד אותי והיום הוא יקח אותו מהגן. יש לי הרגשה שלא משנה מה אבל איתו נולי יהיה יותר רגוע. אולי אני משתדרת לנולי את חוסר הביטחון שלי ואת המצוקה שלי וזה מה שגורם לו להרגיש ככה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
