אני חושבת שהתהליך הנפשי שעברתי בשבוע שעבר ואותו חשפתי פה בבלוג מאד עזר לי לנקז מוגלה רגשית שהייתה צפונה בי כנראה יותר מדי זמן.
חלק מהתאריך היה קשור לנסיעהש ל טוליו אהובי לטיול מטעם העבודה. היו לי המון רגשות שליליים כלפי הנסיעה הזאת אבל הקול הלכאורה קליל השתלט עלי בהתחלה ובמקום לחשוף את הבעיה שיש לי עם הנסיעה אמרתי לו: סע, תיהנה, מגיע לך ולא הקשבתי לקול שלו שבעצם לא רצה לנסוע.
זה תמיד קורה לי, אחר כך אכלתי לעצמי ולו את הראש מרוב מרירות (על שאני לא זו שנוסעת, מה לא ברור פה?) והיו לי גם המון חרדות על איך אני אסתדר לבד בלי אוטו.ואיך נולי יסתדר וכמובן כל התרחישים הכי גרועים.
ואז זה נוסף לכל הפסולת הרגשית שאני צוברת גם בימים כתיקונם וזו התוצאה.
מה קרה בפועל:
למרות תרחישי האימה שהיו לי בראש היה נפלא. הייתי רגועה כי הוצאתי הכול קודם, הלכנו למדורה של הגן ושנינו מאד נהנינו. הסתדרתי למרות שמטבע הדברים היו לי הרבה יותר מטלות מהרגיל (כי הטוליו הנפלא שלי עושה המון בימים כתיקונם) אבל הרווחתי גם ערבים שלווים של זמן איכות עם עצמי. הגעתי אמנם מאד מאוחר לעבודה אבל החלטתי להתעקש על בקרים שלווים ולהרפות את הלחץ (גם מתוך ידיעה שאעבוד ביום החופשי שלי). עשיתי המון דברים שעם טוליו אני לא עושה כולל להשאר עד מאוחר (כי אני גם מושפעת מהעייפות שלו) לקרוא ולצפות בטלויזיה כו וכו'.
ונולוני משום מה בכלל לא הזכיר את השינוי אפילו במילה אחת. הוא לא חיפש את אבא ולדעתי זה נובע גם מהביטחון שלו שהוא יחזור. היה לנו נעים יחד כפי שמזמן לא היה כי השארתי את המתחים הרגשיים שלי מאחור והתרכזתי בליהנות עם הילד הנפלא שלי.
מה שמוזר לי שזה תמיד ככה עם הנסיעות של טוליו . לפני אני במתח עצום ואחרי זה אני מופתעת מעצמי כמה זה לא נורא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
