המקום של ג'וליאנה

אני אוהבת לבקר בחנויות ספרים עם פנקס קטן ולרשום בו את שמות כל הספרים שנראים לי מעניינים. אחר כך אני מחפשת בקטלוגים של הספריות מה הגיע .

יש לי ערימה של 10 ספרים ליד המיטה.ואני מרגישה לפעמים את חוסר האונים בידיעה שאין סיכוי שאעמוד בקצב הנכון כי כל הזמן נוספים עוד ועוד ספרים. אני כמעט לא קונה כי רובם מהספריה והידיעה שלי היא שספר שאני אקנה ילך לאיבוד תחת הערימה המפלצתית.

אני קוראת שני ספרים בשבוע. בדרך כלל אני בולעת אותם בנסיעה הביתה, לפעמים בשירותים ולפעמים כשהספר לוכד אותי גם במיטה תוך מלחמה מתמדת בעייפות.

שני ספרים בשבוע זה לא רע בכלל. זה אפילו מצויין בהתחשב בעובדה שאני אם עובדת.

נולון רכש ממני את התאוותנות הזאת. כבר כשהוא היה קטן הוא היה מתיישב מול מדף הספרים שלו ומוציא כמות אדירה ומחטט בה בהנאה.

אני מקריאה לו סיפורים ואחר כך הוא אוהב לדפדף בספר לבד. אני כל כך מבינה אותו כי הייתי בדיוק כזו.

איך לא הגעתי לדולפינריום (כשעוד היה כזה)

כשהייתי בת חמש או שש החלטתי לחזור לבד מקייטנת האוניברסיטה לפני שאמא באה לקחת אותי. בתכנון הייתה נסיעה לדולפינריום. ידעתי את הדרך באופן חלקי ופתאום מצאתי את עצמי בגן עדן של פלאות-חנות הספרים בקמפוס. ושם התיישבתי לי על הרצפה וראיתי שיש להם את כל סדרת ה"מרים"  . בשלב זה לא עניין אותי כלום חוץ מהידיעה שאני אשב שם עד שאגמור את כל הספרים. המוכרים בחנות הבינו שמשהו לא בסדר בילדה בת חמש שמסתובבת לבד וניסו לדובב אותי היכן אמא עובדת. אני הייתי כל כך שקועה בספרים וגם לא מרוכזת שעניתי להם את שם המחלקה שלה ולא את שם הבניין. להם לא היה מושג אבל הם מצאו את ספר הטלפונים ואיתרו אותה.

כמובן שבסוף לא היה זמן לנסוע לדולפינריום. וכמובן ששיגעתי את אמא שלי מדאגה אבל לפחות פגשתי את מר שלומפר ולא את מר פדופיל.