המקום של ג'וליאנה

בלי מחשבה מוקדמת םתחתי את חלון העריכה.

הרגשתי חייבת להוסיף מילים לבלוג שלי כמו איזה כד שצריך למלא כי הוא מתרוקן. המוח שלי כשאני כותבת את הדברים האלה הוא ריק אבל הידיים שלי כותבות כאילו מעצמן.

אני מרגישה קינאה עזה באנשים שיודעים להתנסח כל כך יפה. אני לא מאמינה מספיק ביכולות הניסוח שלי כי קורה לי כל כך הרבה שאני נתקלת בבלוגים שלפעמים בכמה מילים אומרים בדיוק את מה שלי לוקח שלושה או ארבעה פוסטים רק להתחיל לגעת.

אני רוצה לשפר את הכתיבה שלי. אני רוצה לכתוב על ספרים שאני קוראת ולא להרגיש כאילו הם נספגו בתוכי ויצאו כמו שנכנסו. ואני לא מצליחה. אני לפעמים מרגישה שזה פספוס שאני קוראת כל כך הרבה ופוגשת אנשים מעניינים וצופה המון בטלויזיה בסדרות באמת משובחות אבל זה לא מתעכל ולא נספג.

הייתי מכנה את זה סוג של הפרעת קשב. אני מואשמת לעתים קרובות בחוסר הקשבה. למרבה הצער זה מאד פוגע ההפרעה הזאת שלי. זה פוגע בטוליו שאני לא מקשיבה לו. זה גורם לי לפעמים להתנהל לידו כמו לווין לצד כדור הארץ.

מגיל אפס אני מואשמת במעופפות. כשבגרתי ניסיתי להסתיר את זה ולשלוט בזה אבל כבר לא הולך לי. אני רוצה לתת לאנשים להגיע ללב שלי ובעיקר לקרובים לי. ואני מרגישה לפעמים כאילו המעופפות הזאת היא הגנה שלי מהעולם.

אני כבר לא צריכה להגן על עצמי מהעולם. קיבלתי ממנו הרבה דברים. חלקם משמחים חלקם פוגעים אבל כולם הפכו אותי למה שאני.

אבל הרגלים ישנים... מין משהו שאני נאחזת בו בכל כוחי רק כי ככה אני רגילה.

לפעמים נראה לי שגם הבלוג פה הוא סוג של שכבת מגן שלי מהסביבה. אני הייתי רוצה להגביל את הזמן שלי בבלוג.

אני רוצה להשאר אבל גם ללכת קצת.