המקום של ג'וליאנה

שוב קניתי לי כוס קפה הבוקר. הקפה אפילו לא היה ממש טעים לי אבל הגוף שלי זעק מעיפות.

יש עיפות של חוסר עשיה שרק גוררת לעוד חוסר עשיה. הבטלה מהסוג שאני חווה היא לא בטלה טובה כזאת של מנוחה שהגוף בה מתחדש. זו בטלה מנוונת.

הקיץ השנה קשה לי יותר מאשר שנים קודמות. אני מרגישה שכל הזמן חם לי.

נולוני מתפתח. אתמול הוא אמר לי "עוד קצת". הכלבים המיוחמים של השכנים נובחים בדיוק בשעה שאנחנו משכיבים אותו לישון ונולון רוצה לגשת לחלון לשוחח איתם. זרמתי איתו אבל כשהגיע הזמן להחזיר אותו למיטה (לפחות בעיני הגיע הזמן) הוא אמר "עוד קצת".

ואני כל כך התלהבתי מזה.

אתמול נולי חזר עם סימן איום של נשיכה על הידיים. הוא לא הראה שום סימן מצוקה אבל אני התקשרתי למנהלת הגן (לא היה לי את הטלפון של הגננת) והיא עשתה מזה סיפור שלם. אני רציתי  שהם יהיו מודעים ולא להתחיל לחפש אשמים. בסוף גם דיברתי עם הגננת והיא סיפרה לי שנולי הכניס את היד לפה של הילד השני והיא עצרה אותו בזמן.

במקרה הסייעת שכחה להגיד לי אבל בדרך כלל היא באמת אומרת. היא באמת מקסימה הגננת.

זה חלק מהחיים, אני מניחה, נולון בטוח שכח מכל העניין.

אתמול נולון השלים לנו את כל יונתן הקטן. הוא כל כך מתוק ומרגש.

עוד דבר, שן טוחנת חדשה !!! יוהו, בסוף יהיו לו שיניים. עכשיו אנחנו בשן מספר 8.