המקום של ג'וליאנה

יש דבר אחד שאני ממש מתביישת להודות בו. אין לנו כסף. אני מרגישה את זה כסוג של כישלון.

אני מרגישה שאני נמצאת במקום שהוא מעבר ליכולת הכלכלית שלנו. אני עוברת בגנים הציבוריים של מודיעין וכל יום שישי אני רואה מסיבות יום הולדת עם מפעילים ומתנפחים ושולחנות ענקיים ואני חוששת מה יהיה כשנולי יגיע לגיל שבו זה יהיה בושה בשבילו אם זה לא יהיה לו.

אני יודעת  שהאין כסף זה דבר שיש לו מימדים סובייקטיבים. אני רואה סביבי אנשים עם מצב כלכלי גרוע בהרבה מאיתנו ואני תוהה איך הם מסתדרים, איך הם מביאים עוד ילדים לעולם? הדברים האלה כל כך משונים לי.

בכלל כל נושא הכסף זה דבר שתמיד העדפתי להדחיק ולהתעלם ממנו כדי לא לצאת אדם קטנוני וצייקני שחושב רק על זה אבל באיזה שהוא שלב פוגשים מציאות ורואים שהיא לא חופפת את מה שחשבת שזו המציאות.

אני לא רוצה שהמצב שלנו ימשיך להדרדר בגלל הוצאות בלי חשבון ומצד שני ברגע שאני חושבת על זה אני מרגישה ממש תחושה של מחסור וממש תחושה שאנחנו מונעים מעצמנו המון דברים כדי להחזיק את הראש מעל המים.

אנחנו לא יצאנו לנופש וכנראה לא נצא, חו"ל אין מה לדבר אפילו דברים כמו פסיכולוגית שפעם נחשבו אצלי להכרח ממש לא.  

מחשבה נוספת היא על לקיחת משרה נוספת הבעיה היא שהאפשרות מפחידה אותי עד מוות. לפני שנתיים עבדתי בשני חצאי משרה במקומות שונים  והגעתי הביתה בערב. זה היה בסדר לאז אבל היום ברור לי שלנולי זה יהיה רע מאד לקבל אותי רק דקה וחצי לפני השינה. לא כך דימיינתי לעצמי שאגדל אותו.

אני יודעת שחלק מהעניין זה בחירות לא נכונות שעשיתי. בחרתי במקצוע שהמשכוררת בו מעליבה את האינטליגנציה. זה מעליב שעם שני תארים וותק רציני אני מרוויחה רק קצת יותר ממה שהרווחתי כסטודנטית שעבדה לפי שעות.אבל טוב, זה מקובל פה שאשה לא אמורה להביא משכורת רצינית.

 יש לי בעל שמרוויח משכורת סבירה אבל מנסה בכל הכוח אמצעים להגדיל את ההכנסה. אני מעריכה את הרצינות שבה הוא לקח על עצמו את תפקיד המפרנס אבל יש גבול כמה  אדם יכול לקחת על עצמו.

(לא מדברת על סכומים כי זה וולגרי)

אין לי מסקנות. אני ממש לא רוצה לבקש כסף מהמשפחה כי הם בעצמם חיים חייים צנועים ואם יש להם כסף אז מגיע להם שיתמשו בו לעצמם. עכשיו זה הזמן שלהם וקיבלתי מהם המון בעבר. במשפחה של בעלי זו לא אופציה בכלל ואני גם לא חושבת שהם צריכים לתת.