המקום של ג'וליאנה

חטפתי דלקת עיניים נוראית כזאת. אני מסתובבת עם עיניים בגוון אדום דגל סין וגם פק"ל של צמר גפן ותה קמומיל ואנטיביוטיקה.

העיתוי היה איום במיוחד כי קיבלתי ספר בן 700 עמודים באנגלית לקרוא ולכתוב לו תקציר . הספר היה מעניין אבל זה היה מאבק תמידי עם העיניים שלי. אני לא יכולה לעצום אותם כי אז הן פשוט נדבקות.

מה שמתסכל בסיטואציה הזאת היה שזו עבודה שקיבלתי עכשיו ויש בי המון רצון להוכיח את עצמי כדי להמשיך לקבל עבודות כאלה וזה היה התנגשות כואבת . לא אמרתי להם שיש לי דלקת איומה בעין כי לא רציתי להיות המתרצת.

ועכשיו אני עובדת מול מחשב והעיניים שלי דומעות. עושה הפסקות קטנות כדי לשרוד.

 חייבת לכתוב על תופעה ששמתי לב אליה לאחרונה. אני מכגלה לאחרונה שרופאים פשוט כמעט לא מסתכלים על החולה כי הם עסוקים מדי בלהאבק בתוכנת המחשב ולהקליד באצבע אחת את הסיפור שאני מספרת לו. במקרה הזה עם עין נפוחה. המעט שהייתי מצפה מרופא היה שיתפעל מהדלקת המרשימה שהצלחתי לסדר לעצמי אבל הו לא ! הוא מהמהם לעצמו משהו שקשור כמובן למה שהוא עומד לכתוב. רושם לי אנטיביוטיקה ומספק לי הסבר מינימלי איך לצרוך אותה וזהו אני בדלת.

ולא אחת כמוני תצא מסופקת מפגישה כזאת אז אני ממציאה שאלות כדי להצדיק את השעה שחיכיתי בחדר ההמתנה ("לאישה" זה נחמד אבל כשאני מגיעה למדורי הרכילות מלפני שנתיים זה אומר שחיכיתי יותר מדי) כגון: איך אפשר למנוע מקרים דומים בעתיד  מה עונה לי הרופא (פרצוף פקיד מס הכנסה)? אי אפשר, כן ככה חד וחלק. תשטפי ידיים. כן כן...

כן, יש לי ציפיה ילדותית שבשניה שהרופא רואה אותי אני ארגיש טוב וזה לא קורה...

אחר כך הלכתי לבית המרקחת. הרוקח היה טיפוס אבהי ופטפטן משהו שניסה לשווק לי כל מיני אופציות זולות יותר לדברים יקרים כך קניתי מגבונים לעינים שכמעט פג תוקפם רק כדי לגלות בבית שאין להשתמש בהם במקרה של דלקות. בקיצור עוד שלושים שקלים שהלכו לפח ככה סתם.

ובסוף הגיע גם רוקח מתלמד שהציע לי על המקום חיתולים במבצע והרוקח האבהי תיקן אותו ואמר שחיתולים לא מציעים מיד כי לא כולם צריכים אבל פלסטרים אפשר להציע. בשלב זה הייתי קרובה להתמוטטות אז הם שחררו אותי.