אני מרגישה בימים האחרונים שאני מפעפעת בכעס שלי על כל נושא הגן. אתמול תיעלתי את הכעס בצורה נכונה בכך שהתנפלתי על הבעלים של הגן והטחתי בו את כל האשמות המגיעות לו.
טוליו שמע את השיחה והופתע לראות את אשתו העדינה והלפלפית עומדת על שלה. שאלתי אותו אם פעם הוא ראה אותי ככה אז הוא זכר פעם אחת עם איזה נהג מונית. (די נדהמתי שהוא זכר את מה שאני שכחתי). המטרה הושגה ונקבל את הכסף חזרה.
(דמי רישום ודמי חרטה נוספים, שנגבו ממנו שלא כדין).
אבל די, נמאס לי נמאס לי נמאס לי !
היתרון של המצב המחורבן הזה הוא שהתגבשנו לנו שלוש אימהות ואנחנו נפגשות בפארק הסמוך עם הילדים. זו חוויה מתישה ומהנה ואני רואה עד כמה נולון צריך את הפעילות הזאת של ריצה בדשא והשתוללות. אני נותנת לו המון מרחב כך שהוא יכול להתרחק מאד. כשאני רואה שזה קצת יותר מדי אני מתקרבת אבל אני מרגישה שעברנו שלב . פתאום קל לי יותר עם הידיעה שהוא יכול להיות קצת יותר עצמאי. זה מעניין גם לראות איך זה אצל אימהות אחרות.
לאחת מהאימהות יותר קשה לשחרר. הבת שלה קרובה לנולון בגיל והיא מיניקה אותה ונמצאת מאד קרובה אליה. היא נראית לי אמא טובה אבל הסגנון אימהות שלה פשוט שונה. אני חושבת שגם הבת יותר זקוקה לקירבה הזאת ולתחושה שאמא בסביבה אבל ברור שזה פועל לשני הכיוונים. היא גם לא רוצה להעביר את הילדה גן למרות כל מה שכולנו יודעים עכשיו ולמרות שגם לה יש ביקורת. אני מבינה את הקושי שלה כי גם הייתי שם.
האמא השנייה יותר דומה לי בהתנהלות. אולי עם בנים זה שונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
