המקום של ג'וליאנה

אני אוהבת להיות עסוקה עד כדי כך שאני שוכחת את עצמי

אני אוהבת לדעת שאין לי שום דבר לפני ושהזמן שלי לגמרי ברשותי

אני אוהבת לעצור דקה להתבוננות

אני אוהבת לרוץ ריצת שובבות בדשא עם נולי שלי

אני אוהבת עייפות של עשייה

אני אוהבת להתגבר על פחדים

אני אוהבת כשדברים מצליחים

אני רוצה להיות בהמון מקומות בו זמנית. אני רוצה להיות עם ספר במיטה מתחת למאוורר, אני רוצה לשבת במכונית לצד טוליו ולנהל שיחה כזו ששנינו מצחיקים אחד את השני, אני רוצה לשבת עם נולי ולהקריא לו סיפור ולהתפעם כל פעם מחדש כמה הוא גדל ומתפתח והופך להיות הילד שרציתי ואפילו לא ידעתי שרציתי כזה בדיוק. אני רוצה לתת לו חיבוק ולקבל נשיקה רטובה כזאת ומלווה בחיוך, אני רוצה להיות ביחד ולבד.

אני רוצה לשחות בבריכה בשלווה הזאת שנותנת לי לשמוע את הקול הפנימי שלי ואחר כך לעמוד מתחת למים הגועשים במקלחת הקרה והמצמררת בתענוג.

אני רוצה מקרר מלא בדברים שבישלתי בעצמי. אני רוצה לחתוך סלט ענקי ורענן לארוחת ערב. אני רוצה לפגוש אותה סוף סוף.אני מרגישה שאני מכירה אותה מזמן ולא נפגשנו אף פעם.

הפרק של "סרוגים" הסתיים באופן כל כך ענוג. אני מכירה את הכאב הזה באהבה מסובכת כשצד אחד לא בטוח מה הוא מרגיש ואין לו כן ואין לו לא. כמובן שזו אהבה כזאת כשכשצופים בה מבחוץ דופקים את הראש ביאוש. יש בה החמצה אבל גם הבנה פנימית כזאת שלא תמיד אפשר להחליט גם אם מאד רוצים.

הייתה לי אהבה כזאת ועד היום זה לא נסגר. שנינו בחרנו בני זוג אחרים ואני חושבת שלשנינו קצת כואב לראות את זה. הפתרון הוא מרחק כדי שלא נזיק לחיים הנוכחיים שלנו. לא הייתי מסוגלת להשאר בסביבה שלו ושמחה שנסיבות החיים שלנו מאפשרות את המרחק הזה.

נדיר שסדרת טלוויזיה מאפשרת לנו לחשוב על החיים שלנו. בסרוגים יש אפיזודות כל כך מוכרות מהחיים שלי והסדרה גם מאפשרת לי הצצה לחיים שהיו יכולים אולי להיות לי.

(אלוהים, כמה טוב שאני לא שם)