המקום של ג'וליאנה

יש בי שני קולות שנאבקים בינהם:

קול אחד: "תסתכלי איך הבית נראה? את רוצה לארח את חמותך עם הסטנדרטים שלה בבית הזה ביום שני? תזיזי ת'תחת כבר ותנקי אותו.

קול שני: למה את כל כך לחוצה יש עוד המווון זמן. הכי חשוב שאת תהיי רגועה ושנולון יהיה שמח.

קול אחד: למה עשית את זה לעצמך? מטומטמת אחת ! יכולת לעשות משהו ממש קטנטן עם כמה ביסלי במבה ושתי אימהות בלי כל הכובד הזה של לארח המון מבוגרים עם סטנדרטים אחרים

קול שני: אבל חמותי רצתה ואמא שלי רצתה וסבתא שלי רצתה ואחותי רצתה (או לפחות מוכנה) ואם מזמינים את X  אז למה שלא נזמין את Y ונהרוג שתי ציפורים במכה אחת

נו, אני אדם שאירוח ומסיבות מלחיצים אותו וגורמים לעור שלו להסתמרר. אני רמגישה יותר מדי את הקול שאומר לי שאני לא מספיק (השלם את החסר). אני לא מסוגלת להיות נינוחה כשאני מארחת וזה גורם לי סבל רב .

ומצד שני אני לא רוצה לוותר על ההתמודדות שבלארח ולגרום לאנשים לשמוח ולשמור על קשרים עם משפחה וחברים. אני כן חושבת שזה חשוב.

יש באירוח משהו שחושף את עצמך. את ההרגלים שלך את הצדדים הפחות  פוטוגניים שלך את ההתנהלות שלך בבית.אני לא רגילה לחשיפה הזאת. אני גם מרגישה שלא היה לי מאיפה ללמוד. משפחת המקור לא מצטיינת באירוח ובחברותיות. והפתעה גם הטוליו שלי לא חזק בעניין הזה וזה מלחיץ אותו לא פחות.

בשלב הזה אני היא זאת שמנסה נסיונות נואשים להשתלט על העניין (ולא בהצלחה מרובה) וטוליו מדחיק את זה שביום שני נולי יחגוג שנתיים והבית שלנו נראה כמו מזבלה.