המקום של ג'וליאנה

כל כך מוזר לי שלפני שנתיים פגשתי לראשונה את היצור הורדרד והחמוד שאז נראה לי כליל היופי וכמה חודשים אחר כך הוא נראה לי בתמונות כמו צב קטן.

ועכשיו הוא ילד יפהפה  שלומד מילים חדשות במהירות שיא ויודע לחבק ולצחקק ולמעוך לאמא שלו את האף. ילד חכם שקלט שלאמא שלו קוראים ג'וליאנה אבל הוא קורא לה אמא (או אמא ג'ולי). ועכשיו הוא כבר אומר אימא ומדגיש כל צליל כאילו הוא טועם שוקולד.

הלב שלי לפעמים גואה באהבה אליו ובהתפעלות ממה שהילד הזה. הוא קרקס שלם של רעיונות והומור וסקרנות ורצונות ואני כל כך גאה שהוא בחר להוולד לי.

אני חושבת שבגיל שנתיים (אנחנו הורים בני שנתיים) מגיעים לנקודה של שמחה. כבר מבינים שהכול השתנה ולא יחזור להיות מה  שהיה (מי אמר לקום בתשע בבוקר) אבל מבינים גם מה מקבלים מקבלים בן אדם קטן שכל כך יודע לשמח בעצם קיומו.

נולון שלי, אני לא יודעת מה אכתוב לך ביום ההולדת השלישי שלך אבל לפעמים אני לא מאמינה שמגיע לי ילד כל כך נפלא. כנראה עשיתי משהו טוב בגילגולים קודמים.