המקום של ג'וליאנה

קורים דברים בטלוויזיה ובעולם חלקם מזעזעים חלקם סתמיים וצפוים ואין לי שום דבר לכתוב בקשר לזה שלא כתבו ויכתבו אחרים. לפעמים אפילו טוב ממני אז ברשותכם אני כרגיל מתייחסת לעצמי.

לפני כמה פוסטים התייחסתי למהירות המטורפת בה קורים שינוים כשיש לך ילד והיום המחשבה הראשונה שעלתה לי לפני כתיבת הפוסט היא שהחיים שלי סטטיים מאד בניגוד פרוע לחוסר הסטטיות שהתייחסתי אליו קודם. המחשבה הזאת הייתה מאד מוזרה לי.

התחלתי את הבלוג כשעמדתי ממש על הקצה מבחינת שינויים. כל מה שחשבתי שלא יקרה לי קרה לי בבת אחת ולא האמנתי כמה מהר יכולים לקרות השינוים האלה.

כן, פתאום הופכים למבוגרים. זה תהליך ארוך אבל לי הוא הרגיש פתאומי.

ופתאום, היי שוב הכול אותו דבר. יציב וקבוע וצפוי ולפעמים זה נעים ונוח ולפעמים זה מעיק קצת אבל לא ברמה של לקום ולעשות משהו אחר. התרגלתי. לבבי התרגל אל עצמו.

זה מדהים שוויון הנפש הזה. יש לי חברה שעומדת ללדת ילד חמישי (וגם אחותי) ופתאום זה עוד היריון ועוד ילד. לא האירוע של השנה. אנחנו בקושי מתראות ועוד מעט יהיה תינוק חדש ומתוק ומשמח אבל זה כבר לא הילד הראשון.

זו רק דוגמא.

ובכלל אני אלופה בלאבד את המומנטום. סיימתי תואר אחרי המחזור שלי ולתואר הראשון לא טרחתי ללכת לטקס (לאכזבת הוריי) כי את מי אני כבר אפגוש. אני לא מכירה אף אחד. זה מין שלב כזה של: נו הגיע הזמן.

כנ"ל החתונה שלי. היא הייתה חפוזה ואולי שימחה מאד את משפחתי שחיכתה לה מהרגע שנולדתי אבל בשבילי היא לא הייתה שום שיא. החיים שלי התנהלו בלעדיה  וזה היה בבחינת: לעשות ולגמור עם זה.  פרקטי ושום הוצאות בומבסטיות ואפילו שמלת כלה לא הייתה (אבל חליפת חתונה יקרה של דורין פרנקפורט כן כי בכל זאת...) לא הלכתי לעשות תסרוקת(אבל גוונים כן) כי זה פשוט נראה לי מגוחך להוציא על תסרוקת בערך כמו כל עלות החתונה (קצת הגזמתי פה בכל זאת).

אני שמחה שעשיתי דברים. עשיתי את הטיול שלי לדרום אמריקה (שוב אחרי כולם כי בגיל 19 רצתי לאוניברסיטה )

אני חושבת שפשוט אני אדם שככה חי וככה עושה דברים. זה ממש חלק מהאישיות שלי לקחת את הזמן וה33 שנים שלי מוכיחות שלי שזה היה נכון. זה חשוב לדעת להסתנכרן עם הלוח זמנים הפנימי שלך ולחיות לפי הקצב שלך.  אנשים בטוחים שבגיל X אתה אמור להשיג Y . ואני יודעת שאם הייתי מאלצת את עצמי לחיות לפי לוח הזמנים המוכתב הזה הייתי אחרת. הייתי מרגישה הרבה יותר מוחמצת. האימהות שלי לא הייתה טובה כמו שהיא היום (אני סוף סוף מבינה כמה אני אמא טובה למרות כל הספקות וההלקאות העצמיות). הזוגיות שלי הייתה אחרת. יכול להיות שהייתי מרגישה כמו קרבן של המערכת. עכשיו אני יכולה להגיד על התחושות שלי שלמרות אי שביעות הרצון שלי מעצמי אני לא מרגישה קרבן.

מה שנכון לאחד לא נכון לאחר וזה ברור לי כשמש ואני מדברת רק על עצמי. יכול להיות שאדם אחר היה מרגיש שונה אם היה מתנהל כמוני.

לפעמים אני משתעשעת במחשבה על יצירתיות אבל אני עוד לא שם. אני פשוט מרגישה שהקול הפנימי שלי אומר לי עוד לא.

אתמול פגשתי את דודתי האהובה שאני רואה אותה פעם ב.היא הוציאה ספר  ומאד נהניתי מקריאתו (ספר לנוער על קבוצת הרזייה ). אמרתי לה שזה מאד משמח אותי שיש סופרים במשפחה והיא אמרה לי: " עכשיו תורך, גם הדור שלך צריך נציג". אני חושבת שגם אצלה השנים עושות לה טוב. היא פעם הייתה אדם יותר לחוץ ויותר ביקורתי והיום יש בה משהו רך ומפויס שאני מאד אוהבת.