בעקבות האירועים האחרונים של רציחת ילדים אני מרגישה שוב את התחושה האיומה הזאת שאנחנו כחברה הגענו לשפל חסר תקדים.
אני חושבת איך היה ניתן למנוע השנות מקרים כאלה. איך אפשר לאתר סימני מצוקה מקדימים אצל אנשים.
השלב הראשון הוא כששומעים צווחות ובכי של ילדים מהשכנים. האם להתערב? הרי הילד שלי גם הוא בכה כשלא רציתי לתת לו עוגייה. הרי תינוקות בוכים כשיש להם גזים או כשהם רעבים. הרי יש תינוקות שבוכים בתדירות גבוהה יותר.
ונניח שמדובר בשכנים שהם באמת משפחה בעייתית ("מוכרת לרשויות הרווחה או במקרה הגרוע למשטרה) מה אז, לפחד שישימו לך מטען חבלה ליד הדלת? הרי השכנים של רוני רון פחדו ממנו.
ומה עם המקרים שגם עליהם שומעים על ילדים שנעקרו מהוריהם על סמך תלונות שוא (כי במדינה שלנו קודם עושים ואחר כך מבררים). מפחיד לחשוב עד כמה כל הורה שמרים קול על ילדו יכול בנסיבות מסוימות או עקב פרשנות לא נכונה של הסביבה להפוך לפושע בעיני הגורמים המטפלים.
כל המצב הזה של פחד מתקשורת עם אדם זר , פחד מהתערבות, פחד ממעורבות יתר בחיי משפחה במצוקה. זה הופך אותנו קצת לשותפים לזוועה הזאת.
ברור לי שצריך לאזור אומץ ולנהוג כמו אסתי במקרים חד משמעיים כמו זה שהיא מתארת. ברוב המקרים שקרו לאחרונה לא היו סימנים חד משמעיים להתעללות. נכון, ילד בן ארבע שמשחק בעשר בלילה מצביע על משהו לא נורמלי אבל מה עם ללכת לשכנה ולשאול אותה אם היא רוצה שנשמור לה קצת על הילד כדי שלא יהיה בחוץ כל כך הרבה שעות.מה אם לשאול אותה אם היא זקוקה למשהו? זה יפה מאד להגיד את זה לאחר מעשה לתקשורת. ואולי זה היה מוריד קצת מהלחץ והמצוקה שאולי (אני אומרת את זה בזהירות) דחפו אותה למעשה הנורא.
הלוואי שזה יעיר משהו בנו כחברה. הלוואי שזה יתן לנו מוטיבציה להגביר את הטוב ולהגן על הקטנים האלה מכל הרוע הזה בחיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
