כותבת על המקלדת של המחשב הנייד אחרי שבמחשב הישן והחביב שלנו התגלו בעיות. לא רגילה למקלדת וזה תירוץ מצויין בשבילי להפסיק לכתוב. אבל יש בי קול שאומר: אל תפסיקי! תכתבי אפילו אם אין לך מה לכתוב. אני מסכימה עם הקול הזה כי אני מרגישה שהכתיבה מזינה אותי. תעזבנו יום יעזבך יומיים זה בדיוק זה.
אני מרגישה כמו אורחת על המקלדת הזאת. זה מדהים כמה שינוי לכאורה קטן בהרגלי הכתיבה משפיע על הכול.
אני כל כך בתקופה של "אני צריכה מנוחה ממשהו לא ברור". הרגשתי שאוגוסט השנה היה ממש תוקפני כלפי. יש משהו מאד נשכני וקשה בחודש הזה. כמו שמרץ הוא חודש הדיכאון. תמיד.
כן, זה פוסט של אני אחרי שנתקפתי במין כעס קצת צדקני ונסחפתי אחרי העדר המזדעזע וחושב כמה הוא לא בסדר. אני לא מתחרטת על הפוסט הקודם אבל מוזר לי המעבר ממנו שוב אל ה"עצמי" הזה שבנפש.
מודה ומתוודה. אחרי כמה ימים ללא פוסט חדש אני מתחילה לחוש כאילו הבלוג קופא על שמריו ומשווע לדינמיקה הזאת של תגובות ושל כניסה לבלוג מתוך מחשבה שדברים ישתנו בו מהפעם הקודמת שעזבתי אותו. לכן גם השינויים התזזיתיים האלה בעיצוב שלו (לא סופי ולא מתה על זה בינתיים). אי מכורה לשינויים.
מחר מתוך רצון לעשות שינוי חגיגי כזה אני מסתפרת אחרי שנה וחצי שרק צבעתי אבל לא הסתפרתי. אני נשארת עם אותו צבע כי אני לא רוצה שתקפוצנה עלי בבת אחת שתי זהויות חדשות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
