יש לי מחלה שכבר הזכרתי כמה פעמים לדעתי כאן. אני תמיד מרגישה כשכועסים עלי. גם כשהכעס מוסתר גם כשלא באמת כועסים עלי. הרגישות הזאת לניואנסים דוחפת אותי לעמדה מתנצלת ברמה כזאת שטוליו למשל אומר לי שהיא מוגזמת.
לפעמים יש לי תחושה שההתנצלות שלי היא סוג של בריחה מאחריות כי הרבה יותר קל להתנצל מלשנות הרגלים מגונים.
מה שבטוח אחת מההחלטות שלי הן להפסיק להתנצל ! אני לא מתכוונת להתחמק מאחריות או לעבור לקיצוניות השניה של אדם שלא ממצמץ לכיוון זולתו אבל אני כן מתכוונת להגן על עצמי. לא לקחת על עצמי אחריות להתנהגויות של אחרים או למצב לא תקין. לשים לב יותר מתי אני מקטינה ומצמצמת את עצמי (אולי כאמצעי הגנה כדי שלא יצמצמו אותי), לא לרדת על עצמי.
בכל מקרה אני כבר לא כועסת על עצמי וכבר יודעת שמגיע לי לתפוס יותר מקום ולהשתמש ברגישות המפורסמת שלי גם ובעיקר כלפי עצמי.
אני כן בעד לפתוח דף חדש עם אנשים, אני כן בעד חשבון נפש ברוח התקופה אבל לראשונה אני מרגישה שאני פשוט לא צריכה את זה. אין לי דם רע עם אף אחד. אם פגעתי כבר התנצלתי ומי שלא אומר מפורשות שפגעו בו לא מחייב אותי לנחש את הפגיעה. אני כן בעד לפתוח עניינים וכן בעד להגיד מיד כשזה קורה.
גמר חתימה טובה והתחלות חדשות וטובות לכולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
