המקום של ג'וליאנה

ברצינות

בעקבות הפוסט הקודם : אני שמחה לגלות שחברתי מתחזקת ובטוחה במה שנכון לעשות. היא מתעקשת על טיפול פסיכולוגי לילד. הצעתי לה לקחת מסגרת של טיפול משפחתי גם כדי שיתנו כלים לה ולבעלה להתמודד. אולי אחרי זה יבואו עוד דברים כמו התנתקות ממקור הסכנה. עדיין דואגת אבל בכל זאת נותנת לחברתי מעט קרדיט.צריך לתת לה את הביטחון במסוגלות שלה וביכולות ההתמודדות ולא לדרוס אותה בידיעה החזקה שלי לגבי מה הכי נכון לעשות. כאמור, עניין עדין.

לא באמת חשוב אבל...

החלטה שיווקית גדולה הייתה לפנינה רוזנבלום כשהחליטה לנטוש את הוורוד המחליא  שאפיין את מוצרי הקוסמטיקה שלה. העיצוב החדש כל כך אלגנטי שבחרתי בקרם לשיער שלה בלי לחשוב פעמיים. זה שהיא הצליחה להשיל את התדמית הזולה שלה זה בעיני הישג. אחר כך מצאתי את עצמי קונה גם תרחיץ לפנים ואז לגלות שגם הוא שלה.

חמוד

נולי אימץ הבוקר זית (הוא משנורר אותם מאבא שלו שאמון על הסנדוויצ'ים) . הוא החליט שהוא התינוקת הקטנה שלו ואף קרא לו בשם-אנה. הוא החזיק את "אנה" והלך איתה עד לגן.

חוץ מזה הוא יודע מה הוא רוצה. כשהצענו לו גלידה עם תותים הוא אמר: התותים מפריעים לי!

הנה התחלנו גם אנחנו

אפרופו מודעות שיווקית: הנולי בחר את מברשת השיניים שלו כי הייתה שם דורה. ובבית הוא לא ראה פרק אחד שלה כי פשוט המסחריות שלה דחתה אותנו (למרות ששמענו דברים טובים מהורים אחרים). מסתבר שבגן עושים לו השלמות. ועכשיו טוליו הוריד לו פרק לניסיון. מנגינת הפתיחה הספיקה לנולי לשעוט אל המחשב בצווחות גיל. ממש חכם מצידינו

עיכוב התפתחותי שלנו כהורים

רק עכשיו התחלתי לחשוב שאנחנו צריכים לקנות לנולי מיטה אמיתית. הילד עוד מעט יהיה בן שלוש והוא עדיין בכלוב. ברור לי המניע הנסתר שלנו לשמר אותו בכלוב אבל היי, הילד עוד מעט בן שלוש. זה כבר סוטה! רעיונות לגבי מקומות איכותיים אבל שלא יחוררו את כיסינו המידלדל.

רגרסיה

אתמול נולי החליט בסופר-פארם שזה זמן טוב לקבור את פרצופו בציצים שלי. המוכרת הייתה משוכנעת שאני עדיין מיניקה אותו. הוא גם אוהב לתופף עליהם ואני נקרעת בין : "אוי כמה שזה חמוד " לבין "אוי כמה שזה אדיפאלי " .

ומילה לארץ נהדרת:

נקרענו מצחוק מהאייטם של סוזן בויל ודפש מוד. אבל אל תגעו לי בלאונרד כהן אהובי (בסוף הוא לא ירצה לבוא).

סופה במדבר

אייייף מה זה הדבר הזה שגרם לי לקום בארבע בבוקר להוריד כביסה מחשש שהיא תתעופף לי או תהפוך לקרש. עכשיו לאוויר יש ריח של גבינת רוקפור בשלה ולא ברור לי אם זו רק אני שמריחה את זה.

יש בי שני קולות שנאבקים בינהם:

קול אחד: "תסתכלי איך הבית נראה? את רוצה לארח את חמותך עם הסטנדרטים שלה בבית הזה ביום שני? תזיזי ת'תחת כבר ותנקי אותו.

קול שני: למה את כל כך לחוצה יש עוד המווון זמן. הכי חשוב שאת תהיי רגועה ושנולון יהיה שמח.

קול אחד: למה עשית את זה לעצמך? מטומטמת אחת ! יכולת לעשות משהו ממש קטנטן עם כמה ביסלי במבה ושתי אימהות בלי כל הכובד הזה של לארח המון מבוגרים עם סטנדרטים אחרים

קול שני: אבל חמותי רצתה ואמא שלי רצתה וסבתא שלי רצתה ואחותי רצתה (או לפחות מוכנה) ואם מזמינים את X  אז למה שלא נזמין את Y ונהרוג שתי ציפורים במכה אחת

נו, אני אדם שאירוח ומסיבות מלחיצים אותו וגורמים לעור שלו להסתמרר. אני רמגישה יותר מדי את הקול שאומר לי שאני לא מספיק (השלם את החסר). אני לא מסוגלת להיות נינוחה כשאני מארחת וזה גורם לי סבל רב .

ומצד שני אני לא רוצה לוותר על ההתמודדות שבלארח ולגרום לאנשים לשמוח ולשמור על קשרים עם משפחה וחברים. אני כן חושבת שזה חשוב.

יש באירוח משהו שחושף את עצמך. את ההרגלים שלך את הצדדים הפחות  פוטוגניים שלך את ההתנהלות שלך בבית.אני לא רגילה לחשיפה הזאת. אני גם מרגישה שלא היה לי מאיפה ללמוד. משפחת המקור לא מצטיינת באירוח ובחברותיות. והפתעה גם הטוליו שלי לא חזק בעניין הזה וזה מלחיץ אותו לא פחות.

בשלב הזה אני היא זאת שמנסה נסיונות נואשים להשתלט על העניין (ולא בהצלחה מרובה) וטוליו מדחיק את זה שביום שני נולי יחגוג שנתיים והבית שלנו נראה כמו מזבלה.