המקום של ג'וליאנה

למי שלא יודע אני ספרנית. לצערי, המקצוע סובל מדימוי ירוד ואנשים נדהמים כל פעם לשמוע שספרניות עושות הרבה יותר מלהשתיק את הקוראים וכן שצריך ללמוד לזה תואר שני.

זה די עצוב כי מקצוע בעל דימוי ירוד הוא מקצוע שמשתכרים בו מעט מאד.

ולאחרונה שמתי לב לתכונה שמשותפת לי ולקולגות רבים. אנחנו יודעים. המקצוע שלנו דורש מומחיות ומיומנות בחיפוש אחרי מידע (בכל מיני מדיומים, מספרים ועד מאגרי מידע שונים) , הידע שלנו האו ידע רוחבי מה שאומר קצת מכל תחום ידע.

לאחרונה טוליו ואני צופים באדיקות ב"חמישים דברים שחייבים לדעת" שבוחן ידע כללי במגוון תחומים ויצאנו מה"מבחן" בציון 96 (שאלה אחת בחרנו בתשובה לא נכונה כי לא היינו סגורים במאה אחוז). הממוצע הארצי היה 60.1.

אני חושבת שלהרבה ספרנים יש את היכולת לקלוט במהירות שבבי מידע ולעבד אותם ולאפסן אותם איפשהו במוח ואז לשלוף .

היום דיברתי עם כמה אימהות מהגן של נן. כשסיפרתי להן שאני ספרנית  אחרי שהעברתי בהומור את הדימוי הכללי שלהן על המקצוע הן אמרו שזה לא מפתיע אותן כי אני מתמצאת במגוון נושאים.

בחיי שלא הייתי מודעת לזה שבמהלך השיחה היה לי הרבה מה לתרום גם בתחומים שלא אמורים לגעת לחיי הנוכחיים או ללימודיי.

הספרנים (בואו נודה על האמת, בעיקר ספרניות) שאני מכירה הם אנשים מאד משכילים שממשיכים לצרוך תרבות מכל מיני סוגים. הם  אנשים שמאד מתמצאים בהווה  ויש להם את הדחף ואת הסקרנות להמשיך להשכיל וללמוד עוד וגם להעביר ולחלוק את הידע שלהם עם כמה שיותר אנשים.

וכולנו (כמו בעלי מקצועות אחרים) אוהבים לקבל את ההערכה וההכרה בחשיבות עבודתנו. אני נהנית כל כך כשסטודנטית שחיפשה חומר יוצאת מרוצה כי הפניתי אותה למקורות שלא חשבה עליהם או כשנערה חוזרת אלי עם עיניים מבריקות כי גיליתי לה ספר חדש שלא שמעה עליו קודם.

אבל מעבר להכרה הנקודתית בעבודתי אני כל כך נהנית לגלות שכחלק מההתנהלות שלי בעולם אני מיישמת בלי להרגיש את המיומנות המקצועית שלי. אני מאתרת במהירות מידע על כל נושא אפשרי, אני שותה את המידע מאנשים שאני משוחחת איתם כי גם מידע שולי יכול להיות חשוב בהקשר אחר.

אני מקווה שיום אחד לטוליו או לי יהיו ביצים ללכת לשעשועון טלוויזיה בנושא ידע כללי. כי שנינו כאלה.

בספרייה  הציבורית של חודיעין  ישנם במחלקת הילדים ארגזים עם ספרי פעוטות מרופטים וחלקם קרועים. הספרים נמצאים בארגזים פתוחים וכל ילד יכול לגשת ולקחת ספר ליד בלי לזכות במבטים נזעמים וחרדים מצד ההורים והספרניות.  כאשר אני מגיעה עם נולי לספריה הוא קודם כל ניגש לארגזים ולשלוף ספר. הוא יכול גם לבנות מהספרים מגדלים או לעשות מהם רכבת. ולדפדף בהם לבד ללא התיווך שלי.

הגישה הזאת תואמת את גישתה של אן פדימן בספרה אקס ליבריס. היא מתארת את הביבליופיליה כקשר בלתי אמצעי עם הספרים. ברצותה היא רושמת הערות בגוף הספר. עושה אוזני חמור  וכילדה היא הייתה לוקחת את הספרים מהמדף של אביה ומסדרת אותם בערימות.

 תפקיד הספרן בעיניים שמרניות  נתפס כשומר הסף של הסדר הטוב. הספרים חייבים להיות שלמים ומסודרים לפי הסדר המקובל באותה ספריה. הספרים חייבים לשמש רק לקריאה ולא לשעשועים אחרים וכמובן חשוב לשמור על הכללים.

גישה כמו זו של אן פדימן מאיימת על התפיסה הספרנית  השמרנית ומצד שני, האם תפיסה זו לא מדכאת את אהבת הקריאה האמיתית.

נולי גדל בבית אוהב ספר והוא מתלהב מספרים ואוהב לדפדף ולספר לעצמו את הסיפור ע"פ התמונות. יש במדף שלו ספרים מתפרקים שהודבקו בנייר דבק מכל ניסיונות הקריעה שלו כתינוק. אני לא יכולה להגיד שלא ציער אותי לראות אותו קורע ספרים אבל אני שמחה שלא התפתיתי להרחיק ממנו את הספרים למדף גבוה. הגישה הבלתי מוגבלת שלו לספרים כתינוק הפכה אותו  לביבליופיל אמיתי שישמח בכל פעם שאביא לו ספר מהספרייה  וכשאנחנו הולכים יחד יבחר לו ספר בעצמו ויעדיף לדפדף בו מאשר לשמוע אותי מקריאה לו.

האחיינים הצעירים שלי פחות מגלים נטיית לב לספרים בהשוואה לאחיהם הבוגרים. ניתן לראות את ההבדל בין  הספרים של הבוגרים שנראים כאילו קוראים בהם חזור וקרוא לבין הספרים של בניה הצעירים שנראים כאילו נשלפו מהחנות.

אני רואה את הספר כחבר וחבר זה אומר שאפשר גם לשבת איתו בלבוש  לא פורמלי  ולכווץ אותו בתיק כדי לקרוא קצת הנסיעה ולאכול עליו לפעמים  וכמובן גם לקחת אותו לשירותים.  ספר טוב באמת הוא ספר שקוראים בו ושרואים עליו את זה.