ההורות מתסכלת אותי לפעמים עד דמעות. אני מרגישה שאנחנו מגדלים ילד שחושב בבית שהשמש זורחת לו מהתחת. המשפחה משני הצדדים סוגדת לו והוא לא מכבד את הערך של הצעצועים ומפזר אותם בכל הבית. אני מפתחת שנאה עזה לצעצועים שלו כיוון שאני זו שאוספת אותם, נופלת עליהם וחוטפת אותם בראש והוא מקבל עוד ועוד מהם. אני מפתחת שנאה עזה לסינים שמייצרים צעצועים זולים בכמויות כאלה שמפתים את הסבתות והסבים לקנות לו עוד ועוד מהם ."הוא בודק את הגבולות שלו" אומרים לי כולם בחצי חיוך. זה הגיל הוא מפתח את העצמאות שלו. ברור כמובן שאם הילד לא מפתח תחושה של ערך לחפצים שלו אז אני אשמה עם הבלגניסטיות שלי. אני לא מחנכת מספיק טובה. הילד בן שלוש ולא אשם בכלום. נשמה טהורה שכמותו.
לפעמים בא לי לדפוק את הראש בקיר מגיל שלוש הזה. למשל הילד אומר לי גם מה להרגיש ומתנהג כמו הקיסר הקטן של המחשבות. כשאני אומרת לו שאני רוצה לצאת למרפסת הוא אומר לי : את לא רוצה!
אני לא מצליחה ליהנות מהחוכמות שלו ומהפטפוטים הקטנים. כל הליכה ברגל מהגן איתו היא סיוט מהלך (ורק בשבילי, ככל הנראה. סבתא שלי נהנית מכל רגע איתו) קיבינימט אני רוצה להגיע הביתה והוא פתאום נתקע על המקום ולא רוצה להמשיך. הוא ילד והוא מתעייף. כשאני הולכת לגן שלו זה שבע דקות, גג עשר ואיתו זה לוקח חצי שעה.
ידעתי מה שאני עושה שחיכיתי עם הבאתו לעולם. ואני יודעת מה אני עושה שאני לא מביאה עוד ילד. אחד מספיק ודי. אני לא רוצה להרוג את עצמי מעצבים.
ויש את עניין הקקי. הפוליטיקה של הקקי. כן עושה לא עושה עושה טובה גדולה שהוא עושה אבל כמובן בחיתול שנייה אחרי שהושבנו אותו על הישבנון וחיתלנו אותו. סיזיפוס מאחוריך!