המקום של ג'וליאנה

גם אני מכורה ל"מחוברות" . אני נכנסת כל יום לאתר לראות האם יש עוד פרק.

הנשים שם הן כל כך לא אני אבל יש בחלקן משהו ממני. אולי מדובר ביכולות לבטא מחשבות ורגשות שלפעמים אני מרגישה אבל לא הייתי מעזיה להחצין. לפעמים הן מובנות עד כאב ולפעמים אני לא מבינה אותן ויש משהו גם במיסתורין הזה.

וכאן אני אכתוב על משהו שממש מקסים אותי וזה הזוגיות של אייל שני ומירי חנוך.

וירוס

אתמול ביקר אותי וירוס קטן כזה באמצע העבודה שהפיל אותי לקרשים וגרם לי להזעיק את טוליו מהעבודה. בהמשך היום הצלחתי לישון להתחיל את את תמיד פלורה ולגמור אותו.

תמיד פלורה / יובל אלבשן

מיקלה המליצה עליו בהתלהבות הרבה ואתמול סוף סוף הגעתי אליו. בלעתי אותו בנשימה עצורה. הוא מספר על אלה-פלורהאישה בשנות הארבעים שמגיעה לדירת אביה המת נעים  ומצאת מכתבים שכתב לה מיום הולדתה עד למותו. המכתבים מתארים את חיו כבן למהגרים מעיראק שגדל בצל אב שמנסה לדכא את היכולת לחלום לחלומות ולשאוף למעלה  אצל כל ילדיו (כשהיו תינוקות וחייכו בשנתם האב היה מעיר אותם באכזריות שלא יחלמו). פלורה, אחותו הגדולה היא אישה חזקה ודעתנית שנלחמת נגד התפיסה המדכאת של האב ומגדלת אצל נעים את האמונה בעצמו ביכולת להתפתח ולשנות. הוא מתאר את התקוממותה נגד עוולות ואת חייה הצבעוניים והעצמאיים ואת תפיסותיה הפמיניסטיות. התיאור שלו מפוכח, מתפעל ומצד שני גם ביקורתי.

הדבר היחיד שהיה לי מוזר שם היה תפיסת הזמן. אלה הבת (שבמקור נקראה פלורה על שם אותה אחות) היא אישה בתחילת שנות הארבעים לחייה. פלורה המתוארת במכתבים נפטרה לפני שנעים הפך לאב והעבר המתואר שם נוגע גם בעבר הקרוב (למשל ההתנתקות. לפי זה ההווה של הרומן הוא העתיד הרחוק וזאת למרות שאין שום אינדיקציה קבועה על כך.

ובכל זאת כתוב טוב, מרגש, מתאר עולם תרבותי עשיר מאד,מלא בביקורת פנימית על המזרחי שמוריד ראש ולא נלחם על עתידו וקריא מאד. ממליצה.

כוכב נולד

בעונה הזאת יש תחושה חזקה של עייפות החומר. לא זוכרת מועמדים שכששומעים אותם שרים יש הרגשה של וואו, חומר של גמרים. רוב המועמדים טורחים להדגיש את סיפור חייהם המרגש (בכלל לא שמענו אותו חמש מאות פעמים קודם בגירסאות שונות). את מסכנותם, את התחושה שמתנכלים להם בגלל מוצא עדתי כזה או אחר או שהם מטפחים להם פרסונה של דיוות.

ואגב מיי(מעי?) פיינגולד שכה התלהבו ממנה עשתה לי תחושה של יתוש עם מסורית באוזן. היא הייתה מעיקה. הייתה לה כריזמה והיא נראתה טוב אבל הקול שלה עיצבן אותי. טוב, גם אורית שחף מ"היהודים"(המקור לחיקוי) לא בדיוק מככבת בנגן שלי.

פולישוק

אהבתי. יש שם תזמון נכון של מצבים, תחושה מתסכלת לפעמים של דמיון רב מדי למציאות, אירוניה חזקה ושחקנים נפלאים. יש בסדרה הזאת משהו שמזכיר קצת סדרות מפעם. אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק על איזו סדרה זה מזכיר לי אבל התחושה היא קצת שנות השמונים וזה נחמד כקטע נוסטלגי.

קשה גמילה כקריעת ים סוף

שלחתי אותו לגן עם שמונה תחתונים. מכונת הכביסה עובדת כל הזמן וטוליו ואני דרוכים כמו קפיצים וזוכים בתמורה לשלוליות בכל רחבי הבית. יש בי קול קטן שרוצה פשוט להחזיר אותו לחיתולים אבל דווקא הגננת מעודדת אותנו להתמיד. לפחות נולי לא מתוסכל ומאד גאה בשלוליות הקטנות שלו.