המקום של ג'וליאנה

מצאתי את עצמי בימים האחרונים נדבקת לספר ולא יכולה להניח אותו מהידיים. הספר הוא העלמה מקזאן של מאיה ערד.

תמיד חיבבתי את הכתיבה של מאיה ערד. יש לה את היכולת ליצור דמויות שיש בהן כל כל הרבה אנושיות מצד אחד וגם פאתטיות שנובעת מהפער בין איך שהן רואות את המציאות לבין איך שהיא בפועל. הפעם מאיה ערד יצרה את עידית, רווקה שרואה את העולם כלקוח מהרומנים של ג'יין אוסטן . גם היא כמו הגיבורות של אוסטן מאמינה בהמתנה סבלנית לאחד וכך היא מגיעה לגיל 40 מלאת כמיהה ללא ניסיון ממשי בכל מה שקשור לחיי אהבה. חברתה ענת שחיה חיים הפוכים ממנה , נשואה כבר שנים לחבר מהצבא ויש לה שני ילדים רוצה לשדך לה את החבר של בעלה מיכאל. מיכאל הופך למושא תשוקתה של עידית ולאחד בעוד שהוא בפועל לא מעוניין בזוגיות איתה אבל גם לא יודע להדוף את חיזוריה. בהמשך היא מעבירה את הכמיהה לבעל לרצון בילד משלה וגם שם המסע לא קל.   

עידית עוברת מאכזבה לתקווה בקצב מסחרר. היא עוברת תהליך שבסופו היא מתחברת למציאות ומוותרת על הרבה מהאקסיומות שליוו את השקפת עולמה.

מאיה ערד מתארת מצבים בהם גם ההגעה למנוחה והנחלה כוזבת. גם אלה בעלי החיים המושלמים לכאורה כמו ענת ה"מסודרת" חווים תסכולים בחייהם וכמהים למשהו אחר. הקו המלווה את הספר לאורכו הוא כמיהה והכמיהה הזאת דוחפת את עידית וגם דמויות אחרות אל מחוץ לאזור הנוחות שלהם. לפעמים הדחיפה היא ברוטלית וכואבת ולפעמים היא רכה ותמיד היא מרתקת. הדמויות מאופיינות בצורה מאד חיה ומהודקת, לעתים הפער בין השקפת עולמן והאידאלים שלהן לבין המציאות שכופה עליהן התנהגות אחרת  הוא כמעט קומי.

ולא יכולתי לעזוב את עידית למרות היותה מתנשאת ובלתי נסבלת , לפעמים לא סבלתי אותה בעיקר בגלל חוסר המודעות העצמית המתסכל שמפיל אותה פעם אחר פעם. לפעמים ריחמתי עליה ולפעמים גם מצאתי בעצמי בנקודות שונות בחיים מין עידית כזאת שיוצקת את החלומות והכמיהות שלה על האנשים סביבה ומנסה לטשטש את החלקים במציאות שלא נראים לה.

הספר תפס אותי חזק. הוא עצוב אבל תמיד לצד העצב יש תקווה. לצד הבלתי נסבלות יש רכות וחמלה. לצד האובססיביות והשתלטנות יש פגיעות.

אני שמחה שהספר הזה הזכיר לי מה זה לחכות לרגע שהספר יפגוש את הידיים שלי, לחשוב עליו לאורך היום  ולהיעלם אתו בכל רגע נתון למשפחתי הנודניקית שרוצה אותי בחזרה.

עכשיו משפחתי קיבלה אותי בחזרה עד הספר הבא.

לעתים האישיות המעניינת של הסופרת יכולה לעזור בשיווק ספר שנושאו לא קל לעיכול- שכול של תינוקת יומיים אחרי לידתה. קראתי את הריאיון הסקסי עם איילת ולדמן שמצהירה בכנות לא רגילה שהיא מעדיפה את בעלה על פני ילדיה וחשבתי שהיה מעניין לקרוא אותה. אבל בכל זאת המחשבה על האפשרות הזאת כאם לתינוק מחרידה. בינתיים בני גדל ואני למדתי את אמנות ההדחקה ההורית והגעתי לספר.  הפתיעה אותי ההנאה הרבה ששאבתי מקריאתו.

המחשבה על שם הספר כבר מעלה תהיות, איך רגש שהורגלנו לחשוב עליו כעל טבעי ואוטומטי כל כך כאהבה הופך למשימה בלתי אפשרית.

אמיליה גיבורת הספר צריכה להתמודד עם הרבה משימות בלתי אפשריות כאלה. לאחר נישואיה לג'ק, האיש שהתאהבה בו היא הופכת לאם חורגת לבנו וויליאם , ביודעה מהי המשמעות להיות אם חורגת. גם אימה הייתה אם חורגת לבנותיו מנישואים ראשונים של אביה ואמיליה יודעת כמה התפקיד כפוי טובה. אמיליה מתמודדת בבת אחת עם אבדן בתה איזבל שמתה בשנתה במיטתם ועם ההורות החדשה לוויליאם ילד דעתן על גבול הניג'וס שאימו, קרולין מגוננת עליו הגנה מוגזמת. אמיליה מאשימה את עצמה במות איזבל ומתקשה להשתלב בחיי השגרה אך ההורות הכפויה והמאתגרת מלמדת אותה למעשה להיות אם. בהתחלה אמיליה לא יודעת איך לעכל את וויליאם הגאון הקטן שמפחד מהתענוגות הפשוטים של החיים בגלל חינוכה הנוקשה של אימו אבל היא מוצאת את הדרך לתת לו לבטוח בעצמו ולשחרר כבלים פנימיים. וויליאם מצידו מראה לאמיליה את דרכו שלו להתמודד עם האובדן ודרך זה נותן לה לגיטימציה להישיר מבט לאסון ולגלות שלמעשה לא הייתה אחראית לו.

אהבתי את נושא ההורות שחוזר בספר בוריאציות שונות ומציג מודלים הוריים שונים ומראה עד כמה הורות היא דבר נרכש ועד כמה הורות חדשה מלווה בחרדות לא רציונליות ובאשמה. כמו כן אהבתי את העדינות והקצב הנכון בה נבנית מערכת היחסים השברירית והעדינה בין אמיליה לוויליאם ואת היכולת מתוך פגיעות רבה לבנות משהו חדש.

ממליצה בחום אבל שמחה שחיכיתי עם קריאתו.

 התקופה האחרונה תפסה אותי מהלכת על הציר שבין להיות אמא מגוננת שמחביאה את הילד שלה מהעולם האכזר לבין אמא שנותנת עצמאות לילד במחיר הפחד הגדול מסכנות ובעיקר מהכאבים. אני מתחילה להבין את האימהות שמרגישות את הכאב של הילד כאילו הוא הכאב שלהן.

אני חברה חדשה יחסית במעגל אימהות. כתבתי על זה פעם. זו קבוצה של נשים שנפגשת אחת לחודש. לפעמים יש תכנית מוגדרת ולפעמים זורמים ומה שבא בא. המפגשים האלה הם הנאה אדירה בשבילי כי באמת אני מרגישה אחווה ואני מרגישה גם יכולת לקבל תובנות ונקודת מבט אחרות מאימהות יותר מנוסות שחלקן חווו וחוות את ההתמודדויות שלי.

במפגש האחרון יצא שדיברנו על חוסר היכולת לשחרר. גיליתי שלמשל המעבר למיטה של גדולים התרחש אצלי בשלב כל כך מאוחר ביחס לאחרות גם ובעיקר מתוך הצורך שלי לשלוט על הילד ולשמור אותו עוד קצת תינוק. הבנתי יותר את הקשיים בגמילה. נולי מכיר את הדפוס הזה של להיות התינוק של הבית והוא לא יכול בבת אחת לעשות את המעבר הזה ולהגדיר את עצמו כבוגר.

אחת הבנות  הראתה לי דפוס הפוך. היא דווקא מעודדת את ילדיה לעשות את כל מה שהם מסוגלים לו כדי לחנך אותם להיות עצמאיים. אני מתכוונת לנסות את זה בפרטים קטנים. היום לדוגמא אמרתי לנולי להרים לעצמו את המכנסיים. הוא עשה את זה (בצורה עקומה להחריד אבל עשה).

עצה טובה נוספת שקיבלתי היא לתת לנולי לצמוח בקצב שלו ולקבל את זה שהקצב שלו איטי יותר בעניין הגמילה. כאמור, חזרנו לחיתולים ועכשיו אני הרבה הרבה יותר שלמה עם זה. החלטתי גם שלהמשיך באותו גן יכול לתת לנולי ביטחון מכיוון שהוא יהיה בין הגדולים. וזהו, נרגעתי סופית מעניין הגמילה וגם מהדאגות לגבי ההתערות החברתית בגן.

לפני כמה ימים אחת מהילדות בגן (ילדה מתוקה להדהים וגם פיקחית) הלכה עם אחותה באותה הדרך  שחזרתי עם נולי. פתאום היא אמרה לי בקולה הצייצני שהיא רוצה שנולי יבוא אליה. הייתי בעננים!!!! כל כך חיכיתי לרגע הזה.

אני מתכוונת להפסיק לחשוש מכך שאנשים יראו את הדירה המלוכלכת שלי. זה כאילו ויתור על איזו חומה שהקפתי את עצמי בה או על הרעיון של להסתיר את החיים שלי. ההתחבאות הזאת לא טובה לאף אחד.

ועוד בעניין האימהות: דנה ספקטור (הסיבה שאני קונה ידיעות אחרונות)כתבה על עניין האמהות הטוטליות  שבחרו להתמסר לאימהות כתחליף לקריירה. היא כותבת:

"שלא תבינו לא נכון, אין לי שום בעיה עם אמהות הליקופטר, כאלו שחגות 24 שעות ביממה סביב הילדים ומקיפות כל פרט בשגרה שלהם. כל מה שאני מנסה להגיד זה-למה לעזאזל הן נחשבות לאימהות טובות יותר, ואילו אני עוברת בתור אמא רעה ושטחית? סליחה, אבל רוב האימהות הטוטליות שאני מכירה לא עושות את זה כי הרחם שלהן הוא גזעי ומשובץ ביהלומים. מצטערת מאד אבל בשביל רבות מהאמהות המשקיעניות שאני מכירה הילד הוא שלוחה חיצונית לאגו שלהן בדיוק כמו השמלות שלי.  "

"אני חושבת שהם די נהנים לבלבל אותנו. כי בסופו של דבר האמא המושלמת לא קיימת, היא סוג של פטה מורגנה, חזיון תעתועים. אנחנו יודעות מה זה אמא רענ-בריטני ספירס, כמה עלבונות נזרקו עליה. אבל מה זה אמא טובה, אנג'לינה ג'ולי? המדיה כמעט לא שופכת מילים על אימהות מושלמות, רק רומזת שאי שם בלה לה לנד מחכה האשה שבנה לא ישנא אותה בגיל 16. המומחים מגלגלים על סמך האשליה הזאת תעשייה של מיליונים. הנה רק לאחורנה נתקלתי בחנות בספר ייעוץ הקורא לאימהות לןדאוג שילדים בני שנתיים, כן שנ-ת-יים יהיו מקובלים. אני חושבת שזאת חוצפה מצידם. הם יודעים יותר טוב מכולנו שהורות זה לא מדע מדויק, שזה לא מתכון למג'דרה. אבל רגשות האשמה שלנו מצמיחים להם כסף, ולכן הם ממשיכים לבלבל אותנו עם מסרים סותרים."

ספרים בהקשר נושאי הפוסט:

הספר רעש של יעקב בורק שמדבר גם על רעשים פנימיים  בין היתר רעשים שיוצרות מוסכמות חברתיות שמשתעבדים אליהן.

הספר לנצח את ההרגל של רבקה צדיק פישר ושירלי נס ברלין עוסק בגמילה מהרגלים רעים שונים ובין היתר מדאגות.

הספר עוד אהבה אחת ודי של אורנה לנדאו שעוסק בקבוצת אימהות שרובן נמצאות בנקודה משברית בחייהן ובטחות שאצל האחרות הכול בסדר. אהבתי את העיסוק בנושאים שפחות דיברו עליהם בעבר כמו כאבי ההורות תחושת ההחמצה, תקושרת בעייתית בין בני הזוג, הפחד לחלום ועוד.

[רוצה לקרוא את: איילת ולדמן ונורה אפרון שהוזכרו בטור של דנה ספקטור]