התקופה האחרונה תפסה אותי מהלכת על הציר שבין להיות אמא מגוננת שמחביאה את הילד שלה מהעולם האכזר לבין אמא שנותנת עצמאות לילד במחיר הפחד הגדול מסכנות ובעיקר מהכאבים. אני מתחילה להבין את האימהות שמרגישות את הכאב של הילד כאילו הוא הכאב שלהן.
אני חברה חדשה יחסית במעגל אימהות. כתבתי על זה פעם. זו קבוצה של נשים שנפגשת אחת לחודש. לפעמים יש תכנית מוגדרת ולפעמים זורמים ומה שבא בא. המפגשים האלה הם הנאה אדירה בשבילי כי באמת אני מרגישה אחווה ואני מרגישה גם יכולת לקבל תובנות ונקודת מבט אחרות מאימהות יותר מנוסות שחלקן חווו וחוות את ההתמודדויות שלי.
במפגש האחרון יצא שדיברנו על חוסר היכולת לשחרר. גיליתי שלמשל המעבר למיטה של גדולים התרחש אצלי בשלב כל כך מאוחר ביחס לאחרות גם ובעיקר מתוך הצורך שלי לשלוט על הילד ולשמור אותו עוד קצת תינוק. הבנתי יותר את הקשיים בגמילה. נולי מכיר את הדפוס הזה של להיות התינוק של הבית והוא לא יכול בבת אחת לעשות את המעבר הזה ולהגדיר את עצמו כבוגר.
אחת הבנות הראתה לי דפוס הפוך. היא דווקא מעודדת את ילדיה לעשות את כל מה שהם מסוגלים לו כדי לחנך אותם להיות עצמאיים. אני מתכוונת לנסות את זה בפרטים קטנים. היום לדוגמא אמרתי לנולי להרים לעצמו את המכנסיים. הוא עשה את זה (בצורה עקומה להחריד אבל עשה).
עצה טובה נוספת שקיבלתי היא לתת לנולי לצמוח בקצב שלו ולקבל את זה שהקצב שלו איטי יותר בעניין הגמילה. כאמור, חזרנו לחיתולים ועכשיו אני הרבה הרבה יותר שלמה עם זה. החלטתי גם שלהמשיך באותו גן יכול לתת לנולי ביטחון מכיוון שהוא יהיה בין הגדולים. וזהו, נרגעתי סופית מעניין הגמילה וגם מהדאגות לגבי ההתערות החברתית בגן.
לפני כמה ימים אחת מהילדות בגן (ילדה מתוקה להדהים וגם פיקחית) הלכה עם אחותה באותה הדרך שחזרתי עם נולי. פתאום היא אמרה לי בקולה הצייצני שהיא רוצה שנולי יבוא אליה. הייתי בעננים!!!! כל כך חיכיתי לרגע הזה.
אני מתכוונת להפסיק לחשוש מכך שאנשים יראו את הדירה המלוכלכת שלי. זה כאילו ויתור על איזו חומה שהקפתי את עצמי בה או על הרעיון של להסתיר את החיים שלי. ההתחבאות הזאת לא טובה לאף אחד.
ועוד בעניין האימהות: דנה ספקטור (הסיבה שאני קונה ידיעות אחרונות)כתבה על עניין האמהות הטוטליות שבחרו להתמסר לאימהות כתחליף לקריירה. היא כותבת:
"שלא תבינו לא נכון, אין לי שום בעיה עם אמהות הליקופטר, כאלו שחגות 24 שעות ביממה סביב הילדים ומקיפות כל פרט בשגרה שלהם. כל מה שאני מנסה להגיד זה-למה לעזאזל הן נחשבות לאימהות טובות יותר, ואילו אני עוברת בתור אמא רעה ושטחית? סליחה, אבל רוב האימהות הטוטליות שאני מכירה לא עושות את זה כי הרחם שלהן הוא גזעי ומשובץ ביהלומים. מצטערת מאד אבל בשביל רבות מהאמהות המשקיעניות שאני מכירה הילד הוא שלוחה חיצונית לאגו שלהן בדיוק כמו השמלות שלי. "
"אני חושבת שהם די נהנים לבלבל אותנו. כי בסופו של דבר האמא המושלמת לא קיימת, היא סוג של פטה מורגנה, חזיון תעתועים. אנחנו יודעות מה זה אמא רענ-בריטני ספירס, כמה עלבונות נזרקו עליה. אבל מה זה אמא טובה, אנג'לינה ג'ולי? המדיה כמעט לא שופכת מילים על אימהות מושלמות, רק רומזת שאי שם בלה לה לנד מחכה האשה שבנה לא ישנא אותה בגיל 16. המומחים מגלגלים על סמך האשליה הזאת תעשייה של מיליונים. הנה רק לאחורנה נתקלתי בחנות בספר ייעוץ הקורא לאימהות לןדאוג שילדים בני שנתיים, כן שנ-ת-יים יהיו מקובלים. אני חושבת שזאת חוצפה מצידם. הם יודעים יותר טוב מכולנו שהורות זה לא מדע מדויק, שזה לא מתכון למג'דרה. אבל רגשות האשמה שלנו מצמיחים להם כסף, ולכן הם ממשיכים לבלבל אותנו עם מסרים סותרים."
ספרים בהקשר נושאי הפוסט:
הספר רעש של יעקב בורק שמדבר גם על רעשים פנימיים בין היתר רעשים שיוצרות מוסכמות חברתיות שמשתעבדים אליהן.
הספר לנצח את ההרגל של רבקה צדיק פישר ושירלי נס ברלין עוסק בגמילה מהרגלים רעים שונים ובין היתר מדאגות.
הספר עוד אהבה אחת ודי של אורנה לנדאו שעוסק בקבוצת אימהות שרובן נמצאות בנקודה משברית בחייהן ובטחות שאצל האחרות הכול בסדר. אהבתי את העיסוק בנושאים שפחות דיברו עליהם בעבר כמו כאבי ההורות תחושת ההחמצה, תקושרת בעייתית בין בני הזוג, הפחד לחלום ועוד.
[רוצה לקרוא את: איילת ולדמן ונורה אפרון שהוזכרו בטור של דנה ספקטור]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
