המקום של ג'וליאנה

כמו שסיפרתי לכם בפוסט ההוא (תודה על הפרגונים, אנשים) היה לי קשה מאד לבחור את הפרטנר להתפנקות. זה התחיל מזה ששאלתי את בן זוגי היקר כדי שלא ייעלב בהמשך. הוא הסתכל עלי במבט של: אשתי, את לא מכירה אותי? שהספיק כדי להבין שהוא ממש לא בכיוון.

ואז החלטתי ללכת לפי המשפט הידוע: אמא יש רק אחת!!!! והאמת, מגיע לה! היא אמא נהדרת וסבתא נהדרת. היא עובדת קשה ועדיין מצליחה להיות פעילה נון סטופ ונוכחת בחיים שלנו והיא תמיד מוצאת את הזמן להקשיב ולפנק.

והיא יודעת להעריך פינוק טוב ולהיות פרטנרית נהדרת ליום כיף!

אז היא הזוכה במכרז התפור . הלכנו להתפנק!

הספא נמצא במלון מצודת דוד שנמצא ממש צמוד לשדרת ממילא הכוללת חנויות שוות ובתי קפה שמשקיפים על העיר העתיקה (שוס רציני במיוחד אלי שהתרגלתי לנופי מודיעין שאין הרבה קשר בינם לבין עתיקות)

אני חייבת לציין שקצת התרגשתי. בכל זאת זו הפעם הראשונה שאני עוברת עיסוי שלא על ידי בן זוג או חברה.אני גם הגרלתי גבר אבל איכשהו נטרלתי את תחושת המבוכה הפוטנציאלית  ותירצתי את זה ב: "יופי, אני אוהבת עיסוי חזק."

אני חושבת גם שעברתי את השלב בו אני מרגישה שאני צריכה לבדר את נותני השירות שלי שתקועים איתי למשך זמן (ספר, קוסמטיקאית)  והעיסוי התנהל לו בשקט ובריכוז. מה שאהבתי במעסה שלי זה שהוא היה קשוב ואמר לי כבר בהתחלה לבקש אם יש איזור מסוים שאני רוצה שיתעכב עליו.

יש משהו בחוויה שמאפשר הקשבה לגוף עד לפרטים הכי קטנים. פתאום את מגלה נקודות שאת מעדיפה שיגעו לך בהן. פתאום את מגלה מהם האזורים בגוף שאני מאמצת (שכמות! כמו כל אחת שיושבת שעות מול המחשב-את זה אמר לי המעסה שלי). הקשבתי במיוחד גם כדי לנסות לקלוט תנועות שיעזרו לי בעיסויים שאני מתכוונת לעשות לאחרים. אני כל כך אוהבת לעשות את זה אבל קצת החלדתי.

גם אמא שלי נהנתה מאד מהחוויה וגם אצלה נשאר טעם של עוד.

יצאנו מעוסות ומרוצות  בתחושת עוצמה גופנית שהתחלפה אחר כך בעייפות טובה כזאת כמו אחרי שחייה. איך נהיים עייפים מלא לעשות כלום.

טוב, אני אהיה ממש כפוית טובה אם לא אודה לפיטנס שמצאו אותי ראויה לפינוק וגם איפשרו לי לגרום הנאה לאמא שהייתה פרטנרית נפלאה. לסייבקס על האירוח וכמובן למעסים שלנו שעשו עבודה נפלאה.

אנחנו משפחה שבדרך כלל לא מאופיינת בהרמת אירועים גדולים, מפגשים משפחתיים וכו'. ולכן די הופתעתי כשאימי החליטה שהשנה עושים משהו מיוחד ליום הולדתו ה 70 של אבא.

אוקיי הסבר: אבא הוא לא אבי הביולוגי אלא האיש שהתחתן עם אמא שלי כאשר הייתי בת שבע והוא ההוכחה שהגנטיקה זה ממש לא הדבר המשמעותי בקביעה מי הם הוריך. כיום אחרי 27 שנים (גם אני לא ילדה) אני יכולה בפה מלא לקרוא לו אבא ולהרגיש כבתו.

אמא הכינה הפקה שלמה. התכנסנו באכסניית רבין, שם יש אולמות והיינו כ 35 איש. משפחה וחברים קרובים שלהם.

היה סרט שצולם בו אבא מספר את סיפור חיו. הוא היה ילד בגיל של נולי בתקופת השואה, הוחבא בכפר מנותק מאימו  ואחותו (אביו נשלח למחנה ריכוז ונספה שם). הרגשתי שהוא גייס המון אומץ לדבר ולספר על הרגשות שלו ועל תחושת הניצחון שבשיקום חיו והקמת משפחה כאן בישראל.  הסרט גרם לי מאד להבין עד כמה החסכים שלו בילדותו היו עמוקים וממש כאב לי פיסית לחשוב על הילד שלי בסיטואציה כזאת. אחרי שהפכתי לאמא הרגשתי שהאמפתיה שלי למצבים כאלה מאד העמיקה.

ונולי היה כוכב ואפילו מהסרט נהנה (היו שם רכבות באדיבות ארכיון שפילברג). בנאומים היה לו המון מה להגיד ואם היו נותנים לו היה תופס את הבמה ודופק נאום בעצמו להנאת הכלל. הסבים שלו מכל הצדדים התחרו על תשומת ליבו והאכילו אותו כדבעי. אני הרגשתי חופשיה כציפור.

היו לי חששות לפני האירוע. אירועים גדולים תמיד מאד מלחיצים אותי ואירועים דתיים בפרט (ובמשפחה המורחבת שלי לכל אירוע יש סממנים דתיים) כי הם גורמים לי לפעמים לתחושת זרות : לחלק מהתכנים אני לא מתחברת ואת חלקם אני רואה בעין ביקורתית. ומצד שני זו המשפחה שלי ומשם באתי והקשר איתם חשוב לי.

אז אחרי כל המתח שלפני אני חייבת להגיד שנהניתי מהמפגש עם חלקים מבני משפחתי שמזמן לא ראיתי, נהניתי מהמפגש של ינאי עם בני הדודים שלו  ומהמפגש עם אחותי. ובעיקר נהניתי מהשמחה הגדולה והאהבה הרבה שהייתה שם.

אני מאחלת לאבא עוד המון שנים מאושרות ובריאות בחיק המשפחה. אני גם רואה עכשיו עד כמה הזוגיות שלו עם אמא פורחת כאשר הם הצליחו להתפנות מהדאגה לנו ומחיים שסבבו סביב הילדים (איך יצאתי כזאת נרקיסיסטית? לא מהאוויר) ובאמת מרגישה שזה התור שלנו להחזיר להם נחת ואהבה.