המקום של ג'וליאנה

היום חיפשתי שקט בחדר הכושר. מקום משונה לחפש בו שקט אבל מרוב שחיפשתי שקט הלכתי כמעט שעתיים על ההליכון רק כי היו כמה תכניות עיצוב ושיפור חיים שהחזיקו אותי עליו. אומר זאת כך: למעצבים שהיו בתכנית היהטעם מזעזע. פוחלץ של צבי על קיר, באמת!

אחר כך הלכנו לבריכה עם נן , עניין כמעט שגרתי אצלנו לאחרונה. היה נחמד בעיקר כי ילד שפגשנו שם החליט להתידד עם נן. הילד היה נחמד אם כי קצת נודניק ואמו שחתה אי שם בשלווה.

הדהים אותי לראות ילד בן שבע שמתרוצץ חופשי בבריכה ללא השגחת מבוגר. אמא שלו ממש לא נראתה מודאגת גם כשנעלם משדה הראייה שלה והוא

התנהל בביטחון ולא הייתה לו בעיה להתחבר או להיעזר בנו אבל מצד שני כשנכנס לו חול לעיניים והאו בכה  אמא שלו לא התרגשה ושאלה אותו בקול רגוע מה קרה אבל לא נגשה אליו ואמרה לו לצלול בבריכה כדי להוציא את החול. אני יודעת שלו אני הייתי במקומה הייתי אפילו נלחצת קצת מהבכי. ניגשתי אליו כדי לעזור לו לשטוף את העיניים במקלחת. במקרה הזה עזרתי התקבלה בברכה.

הרגשתי בשלב מסוים שאני בגלל הדפוס האימהי שאני רגילה לו דואגת יותר לילד הזר מאשר לילד שלי. אני תמיד למרבה הצער הרבה יותר סבלנית ונחמדה לילדי זרים. זה קצת נתן לי דחיפה להיות יותר סבלנית לנן שלי כי הבנתי את האבסורד.

ואני תוהה לגבי אותה אמא, אולי היא נוהגת יותר נכון ממני בכך שהיא סומכת על הילד שלה שיתנהל לבדו. הרי לילד באמת לא קרה כלום והוא היה עצמאי. ומצד שני אני לא מסוגלת להגיע לרמה כזאת של ביטחון. לא הייתי מרגישה חופשיה כמוה לשחות במסלול אחר כשהילד שלי ללא השגחה. הייתי מרגישה כל הזמן לחץ ופחד שיקרה לו משהו.אני חייבת להגיד שממש פחדתי על הילד הזה למרות שהוא הסתדר מצוין. האם באופן לא מודע היא העבירה אלי זמנית את האחריות על הילד שלה כשהיא ראתה שאני לוקחת אותה? (בדברים קטנים בהם הגדלתי ראש כמו ששטפתי לו את העיניים במקלחת ושאמרתי לאמא איפה הילד שלה משחק כשחיפשה אותו).

כנראה האמת היא אי שם באמצע. צד שני שמחתי שבעקבות הילד הזה נן הרגיש פחות צורך להיות צמוד אלינו והוא הרגיש חופשי לשחק איתו רחוק מעינינו. כי אני מרגישה שאצל נן חסר לו ביטחון עצמי להתרחק מאיתנו קצת. אולי זה היה סוג של תרגיל בלשחרר, לראות אלטרנטיבות הוריות.

קראתי פוסט מעורר מחשבה אצל אילאיל, המתקוממת נגד זה שתופסים אותה כסופר מאמא בגלל שהיא מהאימהות המשקיעניות שמכינות קופסאות בנטו לילדים ומארגנות להם ימי הולדת לתפארת.. השורה התחתונה של הפוסט היא: ראבק אני אנושית.

כבר כמה שנים שאני קוראת בלוגים של אימהות כמו אילאיל שמומחיות באסתטיקה ומלאות ברעיונות משמחים בנוגע לכל פרט קטן בחיי ילדיהן (ובחייהן)  ושהמשפחה אצלן היא סוג של מוקד בחיים שלהן.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לשנוא אותן במין שנאה קטנונית ומענגת מהסיבה הפשוטה שהן גורמות לאימהות טובות דיין כמוני להיראות,רע . אז היה לי נוח להאדיר אותן בלבי כמין מושלמות במובן המעצבן של המילה.

ומצד שני, אני כל כך מעריכה תשומת לב לפרטים הקטנים דווקא כי אני חסרת סבלנות ונשברת באמצע העשייה.

אני כותבת על הפוסט של אילאיל כי הוא האיר לי נקודה שלא חשבתי עליה . יש יותר מדרך אחת להיות הורה טוב. לכל הורה יש את הנקודות החזקות שלו : את הדברים שהוא ממש טוב בהם והוא מעביר את הטוב הזה לילדיו. אני , לדוגמא, ממש טובה בלספר סיפורים וזה מוקד שאני משקיעה בו (ככל יכולתי), אני פחות טובה בלארגן מסיבת יום הולדת לבד אבל אני יכולה להיעזר במי שאפשר ולעשות מסיבה נחמדה לילד שלי ששמח בה כי הוא גם יודע למה לצפות ממני ולמה לא.

לא מזמן פגשתי אם ועד מהגן של נן. היא הכינה עוגה שמקושטת  מדהים  (ועוררה בי חלחלה מרוב שהייתה מדהימה) ומהשיחה התברר שהיא פשוט מאד אוהבת לעשות קישוטים מבצק סוכר ושמבחינתה זו תרפיה לעצמה.. זה הכול, לא תחרות העוגה המצטיינת. תחביב!

* אולי הגיע הזמן שגם אני אצא מהפרדיגמה של "יש לי שתי ידיים שמאליות" גם אני יכולה לנסות דברים חדשים.

אני מגלה שאני לא האימא היחידה שמסתכלת בחשש לצדדים לבדוק כל הזמן אם היא בסדר ואם ההורות שלה נכונה. אני גם לא האימא היחידה שלפעמים מחפפת ותוקעת את הילד שלה מול הטלוויזיה כי הכוחות שלה נגמרים, אני מתביישת להגיד אבל אני ביני לבין עצמי לפעמים גם שיפוטית כלפי דברים שאני רואה אצל אימהות אחרות שנתפסים אצלי (אולי בטעות) כסוג של הזנחה רגשית. אני לפחות מספיק חכמה להצניע את הצד השיפוטי. מבחינת: גם את לא מושלמת אז תסתמי.

ואתם יודעים מה, אחת מהמתנות שקיבלתי עם גילי המופלג (עכשיו הרע להגיד, לא, 37 זה צעיר, את לא נראית וכו') זה שהרבה פחות אכפת לי מה אחרים חושבים עלי. 

עמרי אמבר העלה פוסט מעניין בבלוג שלו בעקבות מקרה קשה של הזנחה הורית שהוא היה עד לו. לעמרי היה קושי עם הגישה החומלת כלפי הורים מזניחים שלטענתו מסירה מהם אחריות. התפתח בתגובות דיון מעניין בו עמרי טען שאם הורה רוצה הוא יכול גם במצבי מצוקה להגיע למקורות מידע ולמקומות המספקים הדרכה להורים.מבחינתו אין הורה שלא יכול להיות הורה טוב. יש הורים שמתחמקים מחובתם ההורית.  אני טענתי שלא תמיד זה כך.

לפעמים כותבים בעיתון על אנשים במצבי מצוקה קשים שעובדים מבוקר עד ערב רק כדי להתקיים. אני משערת שבמקרים כאלה אין לאותם הורים זמן לרכוש השכלה נוספת ובטח שלא השכלה בנושא הורות. מבחינתם מדובר במותרות ולא בהכרח . מבחינתם הם הורים טובים דים בכך שאיכשהו הילדים שלהם לבושים והולכים לישון שבעים ויש חשמל ומים בבית.

הורים כאלה הם בדרך כלל דור שני  ושלישי. לאותה מצוקה. הוריהם גידלו אותם באותה מתכונת ומה לעשות, המורים העיקריים שלנו למקצוע ההורות הם הורינו ולא כולם בורכו בהורים אכפתיים וטובים.

האם הילדים שלהם יהיו מוזנחים בסטנדרטים שלנו, אין ספק בכך. מעטים ההורים במצבים כאלה שחושבים שחשוב שלילד יהיו בגדים נקיים לבית הספר ושהוא ילמד למבחנים. הם עייפים מדי ואולי שקועים מדי במצוקה שלהם.

ברור שלדעתי מוטב היה לו היו מתכננים את המשפחה ומביאים פחות ילדים כדי שהמשאבים יתחלקו בצורה יותר הגיונית אבל הילדים שלהם הם עובדה מוגמרת.

אני גם מאמינה שלמרות שלרובנו יש גישה לאינטרנט שם מצוי רוב המידע היום יש אנשים נטולי אינטרנט או ידע מספיק ליחיפוש מידע. את חלקם פגשתי כשעבדתי בספריה ציבורית ולימדתי אותם מאפס שימוש בסיסי במחשב ובאימייל .

אז נכון שיש מחלקת רווחה (אליה מגיעים הורים כאלה לעתים רחוקות מפחד שיקחו להם את הילדים) שבאמת עושה ככל יכולתה עם מעט מאד משאבים ויש עמותות אבל איך אותם אנשים ידעו עליהם?

אני מאד מבינה גם את הצד של עמרי. לראות ילד שחווה התעללות או הזנחה קשה זה אחד מהמראות הכי כואבים ומכעיסים ומצד שני צריך לחשוב מהי הדרך הכי טובה לעזור לאותם ילדים? זו שאלה שנשארת פתוחה ולא נרהא לי שיש לה תשובה אחת.