המקום של ג'וליאנה

קיבלתי משום מקום הזמנה לפגישת מחזור  של הכיתה שלי בתיכון. שאלתי את החברה שאני בקשר איתה אם היא מתכוונת ללכת והיא אמרה שלא מתחשק לה. גם לי לא התחשק.

לצד הסקרנות המובנת לגבי אוסף המתבגרות שנדחסו איתי בכיתה אחת והפכו לאוסף של נשים משעממות יותר או פחות (ואיפה אני בסקאלה?) אני מרגישה רתיעה נוראית. 

אודה על האמת, זו לא תקופה שבא לי להזכר בה. לא היה לי טוב בתיכון וגם כשהתחיל להיות לי קצת טוב (הקשרים החברתיים שלי התחילו בסוף י"א, עד אז הייתי עוף מוזר ביותר) זה לא מקום שהרגשתי אליו שייכות.זו לא תקופה שהייתי בה בשיא פריחתי. 

בקיצור אני מרגישה שכל הנוגדנים ששבי מתעוררים. אני גם לא מרגישה שחיי בני השוואה לחייהן של שאר הבנות. 

ומצד שני יש בי קול קטן שאומר לי שאולי תהיינה הפתעות. אולי אני ארגיש חיבור מחודש לבנות שבזמן התיכון לא ראיתי אותן כי הייתי שקועה בגיל ההתבגרות המגעיל שלי.

ואם יש דבר אחד שאני חכמה בו בגיל 37 זה הידיעה שרוב המתבגרים מרגישים את אותו גועל באותה תקופה, רובם מרגישים לא פופולריים וחלשים ובטוחים שהם היחידים

ואז באוניברסיטה (במקרה שלי) את מגלה כל כך הרבה אנשים שאת מרגישה שחולקים את אותו מבנה נפשי שלך ואת מגלה איתם עולמות חדשים ואפשרויות חדשות ואז את פורחת.והמסגרת הדכאנית של התיכון נשכחת ממך. עד שאת מקבלת את ההזמנה לפגישת מחזור.

קראתי את "נערות למופת" של שהרה בלאו. היא מתארת התבגרות במסגרת יותר קפדנית מזו שהייתי בה ואובססיבית לגבי אורך החצאיות והשסעים שלהן (אם כי לא הרבה יותר), ואני נזכרת בכל הויכוחים חסרי הטעם עם המנהל שדרש שאוריד את הזנב שהשארתי מאחורי עם התספורת הקצרה שהייתה לי (כיום הייתי מצדיקה אותו בגלל פגיעה בטעם הטוב אבל אז זה היה אופנתי ולכן מבחינתו אסור) ואני הכנסתי את הזנב לצווארון החולצה.ושיחקתי איתו במשחקי חתול ועכבר.

אגב "נערות למופת" התחיל מעניין אבל ככל שקראתי בו יותר הוא הפך לבלתי נסבל עבורי. אולי דווקא כי אני מכירה היטב את העולם הזה.

אני זוכרת ויכוחים על התלבושת האחידה, אני זוכרת רבנים חרדיים מטורפים(בבית ספר ממלכתי דתי ולא חרדי)  שדיברו שטויות בטונות כמו למשל אותו רב שדיבר על מחלת הסרטן הפושה בגלל שחיה מעורבת וחברתי (שכיום היא דתיה על גבול החרדית) הייתה היחידה שהעזה להתקומם מולו.