המקום של ג'וליאנה

עברתי יום שכולו מתיקות עם נן. אפשר לומר שגיליתי צדדים מקסימים בו ואני מאוהבת בילד שלי כמו שמזמן לא הרגשתי. אני הרגשתי שהסוד היה שמראש הייתי מוכנה להקדיש את תשומת הלב שלי לו בכל פעם שיבקש. הקראתי לו ספרים ושמענו מוסיקה ברזילאית ושטפנו יחד כלים. הכנתי לנו ארוחת בוקר מפנקת של חביתות וגבינה ועגבניות והוא כל כך נהנה מזה שרצה עוד חביתה. להפתעתו לא כעסתי שהוא שבר ביצה אלא שיבחתי אותו על עצמאותו. וככל שאפשרתי לו יותר עצמאות הוא היה יותר מתמסר, מבין וכיפי.

לא מיהרנו לשום מקום, לא היינו לחוצים, הקדשנו זמן לכל דבר ביחד ולחוד (צבעתי היום את השיער).

זה היה יום פשוט בלי אטרקציות מחוץ לבית ובכל זאת איזה קסם של יום.

והפוסט של אמא מקצועית  הזכיר לי את הרצון שלי ליצור אצלו זכרונות ואני חושבת על כל הזכרונות הקטנים שלי מהילדות וכמה דווקא הדברים הפשוטים שבשגרה הם שזוכרים והנה אולי הוא יזכור משהו מהיום הזה. את טעם הקציצות שאפשרתי לו לטעום לפני שטבלו ברוטב, את סלט הבננות והתותים שחתכנו יחד, את הסיפורים שהקראתי לו במיטה  הזוגית שלנו כחלק מפינוק הבוקר ואולי את הביצה הראשונה ששבר בעצמו שגרמה לו להרגיש כל כך שמח ובטוח ביכולותיו.

התחושה שלי הייתה כאילו מיתר האימהות שלי היה מכוון במדויק היום.

היום באסיפת הורים גיליתי את הטעות הגדולה שעשיתי סביב שיעורי הבית של נן.

אני הכרחתי אותו למלא את מה שחשבתי שלא הספיק בכיתה ולהפתעתי כי רבה בירור עם המורה העלה שהוא ממש לא היה אמור לתרגל כתיבה על פני עמוד שלם במחברת ושלמעשה ברוב המקרים מספיק להשלים שורה.

כשאני חושבת על מסכת העינויים שעברנו סביב אותו עמוד ארור אני מרגישה כל כך מגוחכת.

לשמחתי הרבה הגישה של המורות מאד מעודדת ופחות לוחצת ועכשיו אני מרגישה סוג של אישור נוסף להיות רגועה סביב עניין שיעורי הבית ולעודד אצלו הצלחות.

המבדק הראשון שלו אגב היה מצוין, לא פחות.

ילד שלי, סליחה על כל הלחץ והבלבול של ההתחלה. אנחנו לומדים להיות הורים לילד בכיתה א' לא פחות משאתה לומד להיות תלמיד. מבטיחה למלא את תפקידי כמעודדת, תומכת ועוזרת הכי טוב שאני יכולה. אני רוצה שתלמד מתוך חשק והנאה ולא מתוך כורח.

אני מרגישה לפעמים שוב את התחושה הזאת של הילדה הלא מקובלת שרוצה מאד להיות בעניינים אבל לא מצליחה לעשות את זה.

יש מקום אחד שבו אני מרגישה את זה. עם האימהות בכיתה של נן. יש כמה אימהות שבמקרה הן האימהות של החברים הטובים שלו שמוצאות את החיבור המושלם שלהן ברמה כזאת שאני מרגישה מין מחסום בלתי נראה שהולך וגובה. זה לא שהן לא מסבירות פנים או חושבות עלי משהו רע. לדעתי הן לא חושבות עלי בכלל, אני מחוץ לרדאר שלהן.הן די נחמדות אפילו.

ואני יודעת כמה השיחות האלה חשובות. הן חשובות כי נקבעות בהן פגישות ונרקמות בהן תכניות ומועבר בהן מידע ותיאומים. הן מגבות אחת את השנייה בכל מה שקשור לילדים ואני מרגישה לפעמים שאני צריכה ליצור בכוח מעין ידידות כדי להקל על נן בחייו החברתיים.

ואני שונאת את הבכוח הזה. שונאת שיחות שסובבות רק סביב הילדים (רק במקרים ניסיים במיוחד מדברים על דברים אחרים. לחלקן יש גם ילדים אחרים בגילים תואמים ואני כידוע לא תרומה גדולה מבחינת נושאי שיחה שנוגעים לילדים בגילים אחרים).כנראה כשאני מזייפת עניין מספיק טוב כי טוליו בטוח שאני חיה חברתית אבל זה כל פעם הורג אותי קצת בפנים התחושה הזאת שגם את החברות שלי אני לא יכולה לבחור כרצוני. מין מרמור אימהי כזה.

יש אימא אחרת שאני מרגישה שיש בינינו מערכת יחסים חד צדדית. היא לא מבקשת בקשות בלתי הגיוניות אבל אני אף פעם לא יכולה לבקש ממנה טובה כי הילדים מסיימים בשעות אחרות.  לפעמים הבקשות שלה לא מפורשות והכוונות מתבררות בדיעבד שזה מעצבן. היא אימא שיודעת לתפעל ויודעת לבקש טובות בלי מבוכה ואני קצת מקנאה בה למען האמת.

מחר עומד להיות יום לחוץ ומלא סידורים וחשבתי לבקש טובה מאחת האימהות לאסוף את נן ולא הייתי מסוגלת. ממש התעניתי עד שעלתה בתודעה שלי אימא אחרת שלשם שינוי אני דווקא מאד מתחברת אליה. היא אישה עדינה ומקסימה ומאד נעים לנו לדבר. הילדים שלנו חברים אבל לא חברות צמודה

היא הסכימה בשמחה מה שהוכיח לי שוב שאני צריכה ללמוד לבקש עזרה.

כן, אני דפוקה בקטע הזה מאד.

ואתם יודעים מה, ממש אין לי מה להתמרמר אחרי שסוף סוף קניתי לעצמי נעלי התעמלות איכותיות והלכתי ברצף שלושה ימים לחדר כושר וגם הלכתי לים עם לי יקירתי.מה שתמיד גורם לי לפרוח.

אז למה כל זה לא מספיק?

 אה, ויש לי תפוחים שנאפים בתנור אז הכנסתי אותם לכותרת.