זה מתחיל כשאני מגיעה אחר הצהריים הביתה ופשוט לא בא לי על היום הזה יותר. לא בא להיות להיות מאבטחת/קצינת בידור/מבוגרת אחראית. בקיצור לא בא לי להיות אמא. ואז אני מתחילה לשנוא את כל העולם ובעיקר את הילד שלי שבדרך כלל אני כל כך אוהבת. ואז כל דבר שהוא עושה מרגיז אותי ברמות על ואני פותחת עליו פה כזה שגורם לי להרגיש מינימום כמו מטפלת מתעללת. אחר כך אני מתנצלת והוא לאט לאט נרגע אבל אז באה ההתפרצות הבאה. וטוליו בא מאוחר. קורה שבעלים באים מאוחר. לא כל כך הרבה במקרה שלנו אבל קורה והוא אפילו מתקשר לשאול אותי מראש אם זה בסדר שהוא יעשה כמה שעות נוספות ואני יודעת שהשבוע אני שלפתי אותו באמצע היום בגלל הוירוס שלי אז כמובן שאני מסכימה.
מפוצצת לי את המוח הידיעה שמחר הוא יגיע מאוחר גם כן(התנודבנו והסכמנו והוא אומר כל הזמן שהוא יכול לבטל כי הוא רואה כמה אני נהיית עצבנית מזה אבל אני אומרת שדי, התחייבנו וההתחייבות הזאת תרבוץ לנו על הנשמה גם בשבוע הבא ודחיינות תהפוך את העניין ליותר מעיק ממה שהוא לכל הצדדים).
אה, ואז מגיעה המיטה של גדולים של נולי. שמחה רבה. לפחות הם חרגו ברבע שעה מהטווח של הזמן שהם קבעו (טווח של שעה בסך הכול וגם שעה שלא גורמת להפסד עבודה). וכל זה כשאמא שלי וסבתא שלי באו לביקור. הן יושבות להן במרפסת בצנעה ועוזרות לי עם נולי ואני הולכת ומתחרפנת מעצם המחשבה על שמחר אף אחד לא יעזור לי ואני אהיה איתו לבד. ואני משתדלת להתייעל וזה אומר להציע לפועלים כל חמש דקות מים ולהעיף מבטים חשדניים (כי אני כידוע מבינה גדולה בנגרות)
טוליו מגיע איחור של רבע שעה מהזמן שהיה מגיע בדרך כלל (היה פקק) ואינסוף ניג'וסים בסלולרי מצדי. כל דבר שהוא אומר או עושה זוכה לתגובה זועמת מצידי.
ואז מגיעה ארוחת ערב והילד שלי עושה את הדברים המעצבנים הרגילים: למעוך את האוכל שהוא לא רוצה לדייסה ולשפוך קצת מים (עוד עבודה לשפחה מכבסת התחתונים הנצחית) להעיף את המכונית שהוא פאקינג קיבל היום (אחרי שפירק אותה לגורמים). ואני חוטפת עליו קריזה מפוארת.
הלאה, הגיע שלב ההירגעות הקטן הזה ואני מקריאה לו סיפור וכל שאר המשימות הקטנות הסוס(סוסה=אני) רואה את הסוף עוד מעט היום הזה נגמר. סיפור שיניים ומיטה ואז קול קורא מהמיטה –קקיייי. לשמחתי אני לא מקשיבה לאימהות הנחרצות האלה שאומרות שצריך לגמול עד הסוף ולהשכיב את הילד לישון בתחתונים. הו לא. את המיטה החדשה הוא ילכלך ביומה הראשון על גופתי. לכן הוא מחותל. לפחות התקפת העצבים והחשש מפני שלוליות סרחוניות של המנקן פיס נחסכות ממני לכמה שעות.
אז איפה היינו. כן, קקייייי. טוליו נחלץ לעזרה לפני שאני אזרוק את יוצא חלציו מהחלון. הוא מחתל אותו ומגלה שלא קקי אלא ש-ל-ש-ו-ל.
אני עדיין מקווה שמדובר בשלשול רנדומלי כי הפעוט אוכל כמו מגרסה לפעמים אבל אז באחת הפעמים שבהם אני מחזירה אותו כמו בומרנג למיטה (אחרי שראה את טוליו אוכל ופלים וביקש וקיבל גם מה שאומר עוד צחצוח שיניים. בכלל הולך טוב ופלים עם שלשול וגם אמרתי את זה לטוליו).
אוקיי עוד ריצת עמוק מהמיטה לסלון כי הנה הוכחה שהמבוגרים עושים דברים הרבה יותר מעניינים אחי שהילדים הולכים לישון. ואני לוקחת את הילד ומריחה ריח נפלא כזה.
כאן אני משכיבה את נולי על שידת ההחתלה ואומרת (ביפ ביפ ביפ ביפ) להגיד ברגש כמובן ואז נולי עונה (ביפ ביפ ביפ) בשמחה רבה. איזה כיף שאמא מקללת.
טוליו מזהה את פוטנציאל הסכנה (המסכן פיתח מיומנות של כיבוי שרפות) ולוקח את הפיקוד. אני עוד מסננת לו ברשעות: תיהנה והולכת להתקלח.
סידור לנולי (סבתי הקדושה הסכימה בהתראה אפסית לקבל את האורח) ואני צונחת על הספה. אה, רגע... יש פה אורח. מהר למיטה או שתישן בחושך!
(לא מאמינה, זה עבד!)
(ערימת כלים ותחתונים סרוחים מחכה לי. ושלא תחשבו לרגע שטוליו התבטל. הוא העלה והוריד את חלקי מיטת התינוק למחסן כדי שאשתו תהיה מרוצה)
נ.ב הספקתי ללכת לספר וביליתי שם שעתיים מייסרות כי הספר נחמד מדי. הוא גוזר כל שערה בעדינות ובאיטיות כאילו היא עשויה מזהב. לא את השערות שלי (שזכו לגוון חציל כי הדוגמנית בגוון שחשבתי לדומה נראתה ממש טוב במגזין). וכך הוא בילה עם הקליינטית הקשישה שהייתה לפני הרבה מעבר לראוי לטעמי (ואני אומרת את זה בתור הקליינטית שאחריה) הספר(הנחמד מדי והרגיש הצליח לזהות את עצבנותי הכבושה (לזרים אני יכולה להיות די נחמדה) ולכן הוא ויתר לי על המסאז' וכך הגעתי בזמן לפועלים שלא הגיעו בזמן .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
